קרה לכם פעם שהייתם כל כך עצובים, שרק רציתם שמישהו יעצור לרגע, יסתכל עליכם באמת ויקשיב לכם? תארו לעצמכם את העיר ירושלים אחרי החורבן. היא מתוארת כמו אישה בודדה וכואבת שיושבת בין ההריסות. היא רואה אנשים עוברים, ופונה אליהם מתוך הצער העמוק שלה. לפעמים, כשאנשים שומעים על צרה של מישהו אחר, הם נבהלים ומפחדים שזה יקרה גם להם. לכן, ירושלים מקדימה ומרגיעה אותם ואומרת לוֹא אֲלֵיכֶם. היא בעצם מברכת אותם שהלוואי והצרה הזו לעולם לא תבוא עליהם, כדי שיוכלו להקשיב לה ברוגע.
היא קוראת אל כׇּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ, כלומר לאנשים שפשוט חולפים שם על השביל, ומבקשת מהם: הַבִּיטוּ וּרְאוּ. היא משתמשת בשתי מילים כדי לבקש מהם גם להביט מרחוק, וגם להתקרב ולראות ממש מקרוב את מה שקרה לה. היא שואלת אותם אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי, כי הכאב שלה כל כך גדול ועצום, שהוא פשוט לא דומה לשום כאב רגיל שאנחנו מכירים.
היא ממשיכה ומסבירה שכל הדבר הזה אֲשֶׁר עוֹלַל לִי, כלומר כל מה שנעשה לה, הוא צער ויגון אֲשֶׁר הוֹגָה יְהֹוָה. ירושלים יודעת שהצער הזה הגיע מאת ה', וזה הופך את הכאב לגדול הרבה יותר, כי תמיד כואב יותר לקבל עונש ממישהו שאוהב אותנו. כל זה קרה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ, ביום שבו ה' כעס מאוד. בדרך כלל, כשמישהו כועס, הכעס שלו קצת נרגע תוך כדי המעשה, אבל ביום המיוחד והקשה הזה, הדברים קרו במלואם.