יצא לכם פעם להרגיש עצובים מאוד, ודווקא אז, במקום שמישהו יבוא לעזור ולעודד, אנשים אחרים פשוט עמדו מהצד ואפילו שמחו? זה בדיוק מה שעם ישראל מרגיש בזמן החורבן. בעבר, כשישראל יצאו ממצרים, כל העמים פחדו מהם. אבל עכשיו המצב התהפך. העמים מסביב רואים את הצרה הגדולה, והם שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, הם שומעים את האנחות והשבר של עם ישראל, אבל אֵין מְנַחֵם לִי, אף אחד לא בא לנחם או להושיט יד.
יותר מזה, כָּל אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ, האויבים שומעים על האסון ושמחים. הם לא רק מתעלמים, אלא ממש מתנהגים באכזריות ומונעים מאנשים לברוח ולהינצל. עם ישראל אומר לה' כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ, בגלל שאתה ציווית עלינו להיות עם מיוחד ונפרד, לא לאכול עם הגויים ולא להתנהג כמותם, הם לא מרגישים קרובים אלינו ולכן הם לא מרחמים עלינו עכשיו.
מתוך חוסר האונים והכאב, העם פונה לה' בבקשה של צדק. המילה הֵבֵאתָ היא כמו תפילה, הלוואי ותביא את אותו יוֹם קָרָאתָ, היום שהנביאים הבטיחו מראש שבו העמים האלה יקבלו עונש על האכזריות והשמחה שלהם לאיד. העם מבקש וְיִהְיוּ כָמֹנִי, שהאויבים ירגישו את אותו צער שהם גרמו לנו, כדי שכולם יראו שיש משפט צדק בעולם.