תארו לעצמכם שאתם נאלצים לעזוב פתאום את הבית החם שלכם, את החברים ואת המקום שאתם הכי אוהבים, ולצאת למסע נדודים ארוך בארץ זרה. זה בדיוק מה שהרגישו בני עם ישראל כשהם נאלצו לעזוב את ארץ ישראל לאחר החורבן. המילים גָּלְתָה יְהוּדָה מתארות את היציאה העצובה והמעייפת הזו לגלות. בניגוד לעמים אחרים שכאשר הם נכבשים הם פשוט מתערבבים עם האויב, אוכלים מהאוכל שלו ושוכחים מי הם, עם ישראל שמר על הייחוד שלו ולא אכל מהמזון של הגויים. בגלל ההקפדה הזו, הגלות הייתה להם מורגשת, קשה ומעייפת הרבה יותר.
אבל למה בכלל הם נאלצו לעזוב? המילים מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה מסבירות לנו שני דברים. מצד אחד הן מתארות את העבודה הקשה והסבל שהם חוו בגלות אצל האויבים. מצד שני, הן מגלות לנו את הסיבה שבגללה הם נענשו. כשהעם עוד חי בארץ ישראל, היו אנשים שלא התנהגו יפה לעניים ולקחו מהם דברים באכזריות, וגם העבידו את המשרתים שלהם קשה מדי ולא שחררו אותם בזמן כמו שהתורה מבקשת.
כשהם הגיעו לבסוף לארצות אחרות, נאמר כי הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ. העם היה כל כך עייף שהוא רק רצה למצוא מקום שקט לנוח בו ולהתרגל לחיים החדשים. אבל ה' דאג שהם לא ימצאו מנוחה אמיתית. יצא לכם לחשוב מדוע ה' מנע מהם לנוח? התשובה המרתקת היא שאם היה להם נוח ונעים מדי בארץ זרה, הם היו עלולים לשכוח את ארץ ישראל ולעולם לא היו רוצים לחזור הביתה. חוסר המנוחה שמר על הגעגוע שלהם.
מתוך העייפות והחולשה העצומה הזו, כׇּל־רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ. העם היה כל כך מותש, עד שאפילו האויבים הכי חלשים ואיטיים יכלו להשיג אותם בקלות רבה. הם נתפסו בֵּין הַמְּצָרִים. אלו לא היו רק מקומות גיאוגרפיים צרים מאוד שאי אפשר לברוח מהם, אלא בעיקר תקופה מיוחדת של זמן. הכוונה היא לימים העצובים של הקיץ, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ימים שבהם ההגנה על עם ישראל הייתה חלשה יותר והאויבים הצליחו לגבור עליהם.