איכה, פרק א׳, פסוק ט״ז

יצא לכם פעם להרגיש כל כך עצובים בגלל משהו, עד שהדמעות פשוט לא הפסיקו לרדת? הנביא מתאר כאב עמוק מאוד על חורבן ירושלים. כאשר הוא אומר עַל אֵלֶּה, הוא מתכוון לכל הדברים הקשים שקרו לעם ישראל ולריחוק שלהם מדרך התורה. הוא מתאר את ירושלים בתור בוֹכִיָּה, כלומר, היא לא סתם בוכה לרגע אחד, אלא הבכי הפך להיות חלק קבוע ממנה והיא בוכה יומם ולילה. כדי להדגיש עד כמה הבכי לא פוסק, המילים עֵינִי עֵינִי חוזרות פעמיים, ומראות שזהו בכי תמידי בלי שום הפסקה. הדמעות שלה יֹרְדָה מַּיִם, הן זולגות בטבעיות ומעצמן, ממש כמו מעיין של מים שנובע בלי להתאמץ. הסיבה המרכזית לשבר הגדול היא כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי. העם מרגיש שהגואל, מלך המשיח שאמור לתקן את המצב ולהביא נחמה, נמצא רחוק. המצב הופך להיות קשה יותר מפני שהָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, בני ישראל נותרו בלי מדריך שיכוון אותם, והם מרגישים ריקים מתורה ומצוות, ממש כמו אדמה שוממה שאין מי שיטפל בה. כל זה קורה כִּי גָבַר אוֹיֵב, האויב הולך ומתחזק, ובאותו הזמן עם ישראל הולך ומתמעט.