קרה לכם פעם שהייתם ממש עצובים, וכל מה שרציתם זה שמישהו יבוא, ייתן לכם חיבוק ויגיד מילה טובה? ירושלים מרגישה בדיוק ככה. מרוב צער וכאב, פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ. כשאדם מרגיש ייאוש גדול או חוסר אונים, הוא לפעמים משלב את הידיים שלו חזק, מוחץ אותן או מרים אותן למעלה כדי לבקש עזרה. ירושלים עושה את התנועה הזו, אבל לתדהמתה, אֵין מְנַחֵם לָהּ.
בדרך כלל, כשאנחנו בצרה, השכנים והחברים הקרובים באים לעזור ולנחם. אבל כאן קרה משהו אחר, צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו. ה' קבע שהשכנים של עם ישראל יהפכו פתאום לאויבים שלהם. למה ה' עשה דבר כזה? משום שעם ישראל לא התנהגו כמו שצריך וירדו ברמה הרוחנית שלהם, ולכן ה' החליט שהם יישארו לבד.
בגלל המצב הזה, הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם. המילה נדה מתארת משהו מרוחק שאנשים לא רוצים להתקרב אליו. ירושלים הפכה להיות מרוחקת בעיני העמים האחרים. למרות שזה נשמע מאוד עצוב, מסתתר כאן גם חסד גדול שה' עשה איתנו. כשהעמים האחרים התרחקו מעם ישראל ולא רצו להיות בחברתם, זה בעצם שמר על העם שלנו. כך עם ישראל לא יכול היה להתחבר אליהם וללמוד מהמעשים הרעים שלהם, ונשאר מיוחד.