יצא לכם פעם לקבל עונש, ובמקום לכעוס או להאשים אחרים, פשוט הבנתם שזה הגיע לכם כי לא התנהגתם כראוי? זה בדיוק מה שעם ישראל מרגיש אחרי החורבן. במקום להאשים את ה' בצרות שלהם, הם לוקחים אחריות ומכריזים צַדִּיק הוּא ה'. הם מודים שהעונש שלהם מוצדק, משום שפִיהוּ מָרִיתִי - כלומר, הם מרדו ולא הקשיבו לדברים שה' ציווה אותם ולדברי הנביאים.
בדרך כלל, כשאנחנו עושים טעות, אנחנו מעדיפים להסתיר אותה מכולם. אבל כאן, עם ישראל עושה משהו מפתיע ופונה לכל העולם בתחינה: שִׁמְעוּ־נָא כׇל־עַמִּים. המילה נָא מבטאת בקשה. למה הם מפרסמים את החטאים שלהם בפני כולם? כדי שכל העולם ידע שה' הוא הוגן, ושהצרות לא קרו חלילה כי ה' חלש, אלא רק בגלל המעשים של העם. בנוסף, כשמישהו נמצא בצער כל כך גדול, זה מאוד אנושי וטבעי לחפש קצת נחמה בכך שאחרים יראו את הכאב שלו ויבינו אותו.
החלק הכי קשה וכואב בכל הסיפור הזה מופיע בסוף: וּרְאוּ מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי. הדבר ששובר את ליבם יותר מכל הוא לראות את הילדים והצעירים נלקחים רחוק מהבית. זהו שיא הכאב, ולכן הם מבקשים מכל מי שרק יכול, להסתכל ולהבין את הצער העמוק שלהם.