קרה לכם פעם שגיליתם כתם קטן של בוץ בקצה הבגד, ובגלל שלא ניקיתם אותו מיד הוא התפשט ולכלך את כולו? זה בדיוק מה שקרה לירושלים. המילים טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ מתארות מצב שבו החטאים והמעשים הרעים התחילו כמו לכלוך קטן בקצה הבגד, בשוליים. אבל בגלל שבני ישראל לא שמו לב ולא תיקנו את ההתנהגות שלהם מיד, המעשים הרעים התפשטו עד שכולם ראו אותם. באותו זמן, העם התנהג כאילו הכל בסדר. המילים לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ מלמדות אותנו שהם פשוט לא חשבו על התוצאות של המעשים שלהם ולא דמיינו לאן ההתנהגות הזו תוביל בסוף.
בגלל שהם התעלמו מההידרדרות האיטית, העונש הגיע פתאום ובבת אחת. המצב הזה מתואר במילים וַתֵּרֶד פְּלָאִים, כלומר הנפילה של ירושלים הייתה כל כך מהירה, עמוקה ולא צפויה, שזה היה ממש פלא שקשה לתפוס ולהאמין שקרה. החורבן היה כל כך שונה מכל מה שהכירו, עד שאֵין מְנַחֵם לָהּ. אי אפשר היה למצוא שום אירוע דומה בעבר שיעזור להרגיע ולנחם את העם.
מתוך השבר הגדול הזה, נשמעת פתאום זעקה. ירושלים מבקשת: רְאֵה ה' אֶת עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב. היא בעצם פונה לה' ואומרת: גם אם לא מגיע לנו שתעזור לנו בזכות המעשים שלנו, אנא תתערב בגלל האויב. האויב שלנו מתגאה יותר מדי, עושה רע הרבה יותר ממה שנגזר עלינו, ומתפאר כאילו הוא החריב את העיר רק בזכות הכוח שלו. לכן ירושלים מבקשת מה' לעצור אותו, כדי להזכיר לכולם מי באמת מנהיג את העולם.