איכה, פרק א׳, פסוק ד׳

מעגלי היגון סוגרים על ירושלים, החל מן הדרכים שנותרו ריקות מעולי רגל אל בית המקדש, ולכן דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד ומעלות עשבים פראיים כדרך האבלים. בעקבות הפסקת תנועת ההמונים נהרסו ונעזבו שערי העיר וכָּל־שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, והצער מחלחל פנימה אל משרתי ה' שבעיר, כאשר כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים על אובדן עבודת הקורבנות, קדושתה ופרנסתם. במקביל, בְּתוּלֹתֶיהָ נוּגוֹת ומלאות יגון על ביטול ימי השמחה והמחולות, ולפי דעות נוספות על אובדן קדושת העם או בשל פגיעת האויב. לבסוף, לאחר שקרסו עמודי התורה, העבודה וגמילות החסדים, נותרת העיר בבדידותה, וְהִיא מַר־לָהּ על כך שהיא חרבה ובוכה על גלות ישראל, בעוד הגולים אינם חולקים עמה את כאבה.