איכה, פרק א׳, פסוק י׳

האויב השתלט ובזז את אוצרותיה היקרים ביותר של ירושלים, כאשר יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ, בין אם מדובר בעושרה הפיזי ובכלי המקדש, ובין אם מדובר בבית המקדש עצמו ובספרי התורה. הכאב האמיתי של העיר אינו על אובדן הרכוש, אלא כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ וחיללו את המרחב המקודש שאפילו לישראל עצמם אסור היה להיכנס אליו. הטרגדיה מתעצמת מכך שאותם פולשים הם עמון ומואב, שפנו לשרוף את ספרי התורה מתוך נקמה על כך שנדחו מלהתגייר, אומות אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ ולהצטרף לעדה של ה'. חילול זה בא כעונש על כך שבעבר ישראל אפשרו לגויים להיכנס למקדש ולא מיחו בידם, תוך שהם ממירים את חמדת התורה והמצוות בתאוות חומריות.