קרה לכם פעם שהייתם בצער כל כך גדול, שרק רציתם שמישהו יסתכל עליכם ויבין בדיוק מה עובר עליכם? בזמן חורבן ירושלים, העם חווה כאב עצום. הם פנו אל ה׳ בזעקה ואמרו: רְאֵה יְהֹוָה וְהַבִּיטָה. למה הם השתמשו בשתי מילים שונות? ראייה היא מבט מקרוב, והבטה היא מבט מרחוק. העם הרגיש שה׳ התרחק מהם גבוה לשמיים, והם התחננו שהוא ירד, יתקרב ויראה את השבר הגדול שלהם. הם שאלו בכאב לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה, כלומר, האם יש עוד עם בעולם שקיבל עונש כל כך קשה.
העם תיאר את הרעב הנורא שהיה בעיר, רעב שהביא למצבים קשים ועצובים מאוד. הם בכו על כך שאימהות לא יכלו לדאוג לילדים הרכים שלהן, שנקראים עֹלְלֵי טִפֻּחִים. אלו תינוקות קטנים שהאימהות היו רגילות לטפוח עליהם בעדינות באהבה כדי להרדים אותם, ועכשיו בגלל הרעב והמצוקה, קרה להם אסון נורא והם נפגעו.
אבל אז מתרחש דו שיח מפתיע. החלק הבא של הזעקה, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא, הוא בכלל לא המשך הטענה של העם, אלא התשובה שה׳ עונה להם. ה׳ מזכיר להם מעשה חמור שהם עשו בעבר, כדי להראות להם שמעשיהם הביאו לעונש הזה. הוא מזכיר להם שהם בעצמם חיללו את קדושת בית המקדש ביום הכיפורים, כאשר פגעו בחייו של זכריה, שהיה גם כוהן וגם נביא. ה׳ מסביר להם בצורה כואבת שהפגיעה באנשים במקום הכי קדוש, היא זו שהובילה לאסון הגדול שהם חווים עכשיו.