קרה לכם פעם שהייתם כל כך עצובים, עד שלא הצלחתם למצוא את המילים הנכונות, והרגשתם כאילו הלב שלכם זועק מבפנים? זה בדיוק מה שקרה לתושבי ירושלים. מרוב צער על מה שאירע לעיר שלהם, הם איבדו את היכולת לדבר. לכן נאמר שצָעַק לִבָּם. התפילה שלהם אל ה' לא יצאה מהפה, אלא נבעה עמוק מתוך הלב הפנימי שלהם.
הנביא פונה אל חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן, החומה של ירושלים, ומבקש ממנה לבכות על מה שקרה. הוא אומר לה הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה, כלומר, תבכי כל כך הרבה עד שהדמעות יזרמו כמו נחל גדול שישטוף ויטהר את העם. הבכי הזה צריך להמשיך יוֹמָם וָלַיְלָה, והנביא מוסיף ומבקש אַל־תִּתְּנִי פוּגַת. המילה פוגת פירושה הפסקה או מנוחה. הכוונה היא שאסור לנו להחליט מרצוננו להפסיק לבכות ולהתפלל על ירושלים, אלא עלינו להמשיך לבקש רחמים תמיד.
בסוף מופיעה הבקשה אַל־תִּדֹּם בַּת־עֵינֵךְ. המילה תדום משמעותה להפסיק ולשקוט, והביטוי בת עינך מתאר את האישון, החלק השחור שבעין. המסר הוא שגם אם אי אפשר לבכות כל הזמן המון דמעות כמו נחל, העין שלנו לעולם לא תשקוט לגמרי ותמיד תמשיך להוריד דמעות של תפילה ותקווה, עד שה' יביא את הגאולה.