איכה, פרק ב׳, פסוק י״ח

מתוך ייסורי החורבן והאילמות שכפתה הגלות, צָעַק לִבָּם של תושבי העיר אֶל־אֲדֹנָי, בזעקה פנימית שנועדה לתקן את שנאת החינם הנסתרת או לבכות על גלות השכינה. הקריאה מופנית אל חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן החרבה, או אל השכינה שגוננה על העם כחומה, בבקשה שתעורר רחמים ותבכה על השבר. עליה להרבות בבכי של טהרה, הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, מתוך דרישה לתשובה מתמדת ואזהרה: אַל־תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, כלומר אל תבחרי לעשות הפסקה והרפיה מן האבל. גם אם הדמעות מתמעטות, מזהיר הנביא כי אַל־תִּדֹּם בַּת־עֵינֵךְ, כך שהאישון לעולם לא ישקוט ויפסיק לדמוע, כשם שעל עם ישראל להתמיד בזעקתו עד בוא הגאולה.