נסו לדמיין שאתם חוזרים למקום מיוחד שתמיד היה מרהיב ומלא חיים, ופתאום אתם מגלים שהוא חרב לגמרי. איזו תחושה תעבור בכם באותו רגע? זה בדיוק מה שקרה לסוחרים ולאנשים הרבים, כָּל עוֹבְרֵי דֶרֶךְ, שהיו רגילים להגיע לירושלים מכל קצוות תבל כדי למכור ולקנות. כשהם רואים את העיר ההרוסה, הם פשוט המומים מההבדל העצום בין העבר המפואר להווה העצוב. מתוך צער עמוק הם מגיבים בשלוש פעולות: הם מוחאים כפיים בכאב, פעולה שנקראת סָפְקוּ, מוציאים אוויר מהפה בנשיפה חזקה של תדהמה, שנקראת שָׁרְקוּ, ומזיזים את ראשם מצד לצד בחוסר אמונה, תנועה שמתוארת במילים וַיָּנִיעוּ רֹאשָׁם.
מול ההריסות, הם זועקים בפליאה: הֲזֹאת הָעִיר? האם זו באמת אותה עיר מדהימה? הם זוכרים אותה בתור כְּלִילַת יֹפִי, עיר מושלמת שכללה בתוכה את כל היופי שאפשר לבקש. החורבן כל כך קשה, עד שהם משתמשים במילה שֶׁיֹּאמְרוּ בלשון עתיד, כי הם תוהים לעצמם האם אי פעם בעתיד העיר הזו תוכל להיבנות מחדש ושיחזרו להגיד עליה שהיא כל כך יפה.
אותם עוברי אורח זוכרים את ירושלים גם בתור מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ, המקום ששימח את העולם כולו. בדרך כלל מדינות מקנאות בהצלחה של מדינות אחרות, אבל את ירושלים כולם אהבו. היופי שלה לא היה רק בבניינים הגדולים, אלא בתחושה הרוחנית המיוחדת של ה' שהייתה מורגשת בה ושימחה את כל מי שהגיע להתפלל. כדי לשמור על השמחה הטהורה והרוגע של העיר, אנשים אפילו נהגו לעשות את כל עסקי הכספים והמסחר המלחיצים מחוץ לירושלים, וכך העיר עצמה נשארה מקום של שלווה ויופי אמיתי.