איכה, פרק ב׳, פסוק י״ב

תארו לעצמכם מצב שבו עיר שלמה נהרסת, ואין בה אפילו מעט אוכל. כמה עצוב זה כשהילדים הקטנים רעבים, וההורים שלהם פשוט לא יכולים לעזור להם? בזמן חורבן ירושלים, הילדים הבוגרים יותר, שכבר יודעים לדבר, פונים אל האימהות שלהם. על כך נאמר לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ, כי הם מחפשים אוכל ושואלים אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן, כלומר איפה יש לחם ויין. אולי תשאלו את עצמכם למה ילדים רעבים מבקשים דווקא דברים מיוחדים כמו יין ומאפים? התשובה היא שלפני החורבן הם חיו חיים נוחים וטובים, ומתוך הרגל הם מבקשים את האוכל הטעים שהם זוכרים מהימים ההם. מרוב רעב, הילדים האלה חלשים מאוד. המילה בְּהִתְעַטְּפָם מתארת איך הם מתעלפים ונופלים מחוסר כוח. הם נופלים ברחובות העיר כֶּחָלָל, כמו אנשים שנפגעו במלחמה, כי הרעב פוגע בהם בצורה קשה. ומה קורה לתינוקות הקטנים שעוד לא יודעים לדבר? עליהם נאמר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם. התינוקות נצמדים אל האימהות שלהם ומחפשים חלב, וכשהם לא מוצאים, כוחם נגמר והם עוצמים עיניים בחיבוק של אימא. זהו תיאור שמראה לנו את הכאב הגדול של החורבן דרך העיניים של הילדים הקטנים ביותר, שמחפשים נחמה וביטחון בידיים של אימא שלהם.