עצמו רגע את העיניים ונסו לדמיין בניין עצום ומפואר. האויבים מתקרבים אליו, אבל פתאום מתרחש נס פלאי דווקא לחלקים הדוממים שלו. ה' עשה נס, וכתוב כי טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ. השערים הגדולים של בית המקדש פשוט שקעו ונעלמו אל תוך האדמה. למה זה קרה? כדי שהם לא ייפלו לידיים של האויבים. השערים האלו זכו לנס כי דוד המלך הכין אותם, וגם בגלל שהם חלקו כבוד לארון הברית. כדי שהם יוכלו לשקוע באדמה מהר ובלי שום עיכוב, ה' בעצמו אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ, כלומר הוא שבר את המנעולים והבריחים החזקים שנעלו אותם.
אבל כאן מתגלה הבדל עצוב מאוד. בזמן ששערי העץ זכו לנס וניצלו, המנהיגים החשובים של העם לא זכו לכך. מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, המלך והשרים נלקחו לגלות בארץ זרה. אולי תשאלו את עצמכם למה שערי העץ ניצלו והמנהיגים לא? התשובה נמצאת במילים אֵין תּוֹרָה. השערים חלקו כבוד לתורה, אבל המנהיגים זלזלו בה ולא למדו אותה באמת מכל הלב. עכשיו, כשהם רחוקים בגלות, כבר אין מי שילמד וידריך את העם. הריקנות הזו הגיעה אפילו אל הנביאים. גַּם־נְבִיאֶיהָ לֹא־מָצְאוּ חָזוֹן מֵה', נביאי האמת הפסיקו לקבל נבואות מה', והם לא יכלו למצוא שום מסר או מילות נחמה כדי לעודד את העם.