איכה, פרק ב׳, פסוק י׳

קרה לכם פעם שהייתם כל כך מופתעים או עצובים, עד שפשוט לא הצלחתם להוציא מילה מהפה? זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל בזמן החורבן. הצער היה כל כך גדול, שהוא הקיף את כולם, מהמנהיגים המבוגרים ועד לצעירים. הזקנים והחכמים של העיר יֵשְׁבוּ על הארץ, ויִדְּמוּ, כלומר, הם שותקים לגמרי ולא מדברים. הם עושים פעולות של אבל וצער עמוק. הם הֶעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם, שמו אדמה על הראש. למה דווקא עפר? כדי להזכיר ל־ה׳ את אברהם אבינו שאמר על עצמו שהוא עפר ואפר, מתוך תקווה שהזכות של אברהם תגן עליהם. בנוסף, הם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים, כלומר לבשו בגדים מחוספסים ולא נוחים, כדי להזכיר את יעקב אבינו שלבש שק כשהיה בצער. אבל הכאב לא שייך רק לזקנים. גם הנערות הצעירות, בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם, משתתפות באבל. מרוב ייאוש ועצב הן הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן, הורידו את הראש שלהן עד לאדמה. בסופו של דבר, השתיקה של כולם מגיעה מתוך הבנה עצובה שכל מעשי האבל והתפילות כבר אינם מועילים, וכל מה שנותר להם הוא לשבת יחד בדממה.