ויקרא, פרק כ״ד, פסוק י״א

בעקבות קטטה במחנה, החוטא ביטא במפורש אֶת־הַשֵּׁם המיוחד של ה' וַיְקַלֵּל אותו, כאשר משמעות המילה וַיִּקֹּב היא ביטוי ברור של השם או קללה מפורשת. העדים מיהרו לפעול וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל־מֹשֶׁה לבדו כדי לא לפרסם את חילול ה' ברבים, וכן כדי לברר את דינו התקדימי. חשיפת זהות האם, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת־דִּבְרִי, מטילה עליה את האשמה בשל אופייה הפטפטני וחוסר צניעותה שהובילו לקלקול, אך בד בבד משבחת את שאר נשות ישראל ששמרו על טהרתן. ציון השתייכותו לְמַטֵּה־דָן מלמד שמעשה רשע מטיל דופי בשבט כולו, ואף רומז לעלבונות סביב דינו שהציתו את המריבה.