אכילת בשר החטאת על ידי הכהנים אינה רק היתר טכני, אלא מהווה חלק בלתי נפרד ממעשה הכפרה [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב קובע כי כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים רשאי לאכול מן הבשר. מאחר שבפסוקים הקודמים נאמר כי "הכהן המחטא" (הכהן המקריב) הוא זה שיאכל מן הקורבן, בא פסוקנו ללמד שהזכות אינה שמורה לו בלבד, וגם כהנים אחרים אינם אסורים באכילה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי הריחוק בין הפסוקים נועד לאפשר את השתתפותם של שאר הכהנים, אך עם זאת למעט כהן שפסול לחלוטין לעבודת המזבח מלהשתתף באכילה [משכיל לדוד]. אף על פי כן, המילה "כל" באה לרבות גם כהן בעל מום; הגם שהוא פסול מלהקריב את הקורבן, הוא עדיין זכאי להשתתף בחלוקת הבשר ולאוכלו [תורה תמימה, רש"ר הירש]. המונח "זכר" כולל מבחינה עקרונית גם קטן, אך המסורת קובעת כי מדובר במי שהגיע לגיל שלוש עשרה [אבן עזרא].
הציווי יֹאכַל אֹתָהּ אינו מיועד רק כדי למנוע הותרת בשר, אלא מהווה מצוות עשה של ממש. על הכהן לאכול לכל הפחות שיעור של כזית ולברך על אכילה זו, בדומה למצוות אכילת קורבן הפסח [העמק דבר].
הכתוב חותם בהכרזה כי החטאת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא. מאחר שהגדרה זו כבר הופיעה בפסוקים הקודמים, הפרשנים מבארים כי האזכור הראשון התייחס לקורבן עצמו ולקביעת מקום שחיטתו, ואילו כאן ההתייחסות היא לבשר הנותר לכהנים, שגם הוא קודש קדשים ויש לאוכלו רק בתוך חצר המשכן [ביאור יש"ר]. רמת קדושה עליונה זו היא הסיבה המרכזית לכך שהאכילה מותרת לזכרים בלבד ואסורה לבנות כהנים [רלב"ג, אבן עזרא, העמק דבר], שכן הכפרה דורשת תמימות ושלמות המיוצגת כאן על ידי הזכרים [אבן עזרא]. מעבר לכך, הקדושה היתרה מחייבת אכילה של שיעור כזית לפחות, כדי שהכהן לא ייהנה מן הקודש ללא קיום המצווה כהלכתה [העמק דבר].
מבחינה הלכתית, הצירוף של המילים אֹתָהּ ו-קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא משמש כמקור לדיני מריקה ושטיפה, כלומר חובת הניקוי וההגעלה של הכלים שבהם בושל הקורבן. הכתוב מלמד שחובת ניקוי הכלים במים חלה על כל סוגי הקורבנות הכשרים המיועדים לאכילה, אפילו קורבנות שקדושתם קלה יותר (קדשים קלים), אך במקביל הכתוב מוציא מכלל זה את התרומה, שדיני הגעלת הכלים שלה קלים יותר מאשר של בשר קורבנות [תורה תמימה, רש"ר הירש].