קרבן המנחה של הכהן הגדול, המכונה "מנחת חביתין", אינו חובה המוטלת עליו רק ביום כניסתו לתפקיד, אלא מהווה חובה יומיומית וקבועה. קרבן זה מבטא את התמסרותו המוחלטת של הכהן הגדול לעבודת ה'.
הביטוי וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו מתייחס לכהן הגדול שיורש את מקומו של אהרן. הפרשנים מדייקים מתוך מילים אלו מספר הלכות הנוגעות להעברת התפקיד. ראשית, בניגוד למלך שבנו יורש את כיסאו ללא צורך במשיחה נוספת, כהן גדול שהוא בן של כהן גדול עדיין חייב להימשח בשמן המשחה בזכות עצמו [אור החיים, תורה תמימה]. שנית, התפקיד עובר בירושה לבן והוא קודם לכל אדם אחר, בתנאי שהוא אכן ראוי לכך, ואפילו אם אביו היה כהן הדיוט [רש"ר הירש, אדרת אליהו, ביאור יש"ר]. בנוסף, הכתוב מתייחס ספציפית לכהן הגדול הרגיל, וממעט כהן שנמשח במיוחד ליציאה למלחמה, שכן תפקידו של משוח מלחמה אינו עובר בירושה לבניו [מלבי"ם, אדרת אליהו].
בשל סדר המילים החריג בפסוק, שהיה אמור לכאורה להיות מנוסח "מבניו תחתיו", מסבירים רוב הפרשנים כי יש לקרוא את הכתוב בשינוי סדר ולהבינו כאילו נכתב "המשיח מבניו תחתיו", כלומר, הכהן מבין בניו שיימשח במקומו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ביאור יש"ר].
מנגד, יש שדורשים את סדר המילים הייחודי כדי לענות על השאלה מה קורה כאשר הכהן הגדול הולך לעולמו וטרם מונה לו מחליף רשמי. הצירוף "תחתיו מבניו יַעֲשֶׂה" מלמד שבהיעדר כהן גדול מכהן, בניו יורשיו הם אלו שמביאים את הקרבן מתוך כספי הירושה שהותיר [אור החיים, תורה תמימה, רלב"ג]. גישה זו משקפת את דעת רבי יהודה, אולם רבי שמעון חולק וסובר שבמצב כזה תקציב הציבור הוא שמממן את הקרבן [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. המילה אֹתָהּ מלמדת שכאשר הקרבן מובא על ידי היורשים או הציבור בתקופת הביניים, הוא מוקרב בשלמותו בפעם אחת, ולא מפוצל להקרבה של מחצית בבוקר ומחצית בערב כפי שעושה הכהן הגדול בחייו [תורה תמימה, אדרת אליהו, מלבי"ם].
ההוראה להקריב קרבן זה היא חׇק־עוֹלָם, כלומר חובה נצחית לכל הדורות, ולא ציווי חד פעמי שניתן לאהרן ובניו בדור המדבר בלבד [תורה תמימה, שטינזלץ]. יתרה מכך, חובה זו אינה פוסקת לעולם, והיא מתקיימת גם בתקופות שבהן שמן המשחה נגנז והכהן הגדול מתקדש לתפקידו רק על ידי לבישת בגדי הכהונה [פרדס יוסף].
המילה כָּלִיל משמעותה בשלמות, בדומה לקרבן עולה [אבן עזרא, הופמן, מזרחי]. הצירוף כָּלִיל תָּקְטָר בא להדגיש כי בניגוד למנחת ישראל רגילה, שממנה לוקחים רק קומץ לשריפה על המזבח והשאר נאכל על ידי הכהנים, מנחת הכהן הגדול נשרפת כולה באש וחל איסור מוחלט לאכול ממנה [רש"י, רלב"ג, ביאור יש"ר, מזרחי]. דין זה תקף גם לכל מנחת נדבה שמביא כהן הדיוט [רש"י]. ברמה הרעיונית, שריפת הקרבן בשלמותו מסמלת את העובדה שהכהן הגדול מוסר את כל קיומו החומרי ואת רווחתו לה', מבלי להותיר דבר ממעמדו להנאתו האישית [רש"ר הירש].