לאחר שהפרקים הקודמים פנו אל בני ישראל מביאי הקרבנות ועסקו במניעים להבאתם, בין אם כחובה או כנדבה, פרשייה זו משנה את המוקד ופונה אל הכהנים מבצעי העבודה בפועל [הטור הארוך, רש"ר הירש]. בשל שינוי מהותי זה, גם סדר הקרבנות משתנה: הם אינם מסודרים עוד לפי סיבת הבאתם, אלא לפי דרגת קדושתם. הרשימה פותחת ב"קודשי הקודשים" כדוגמת העולה והחטאת, ומסתיימת ב"קודשים קלים" כדוגמת זבח השלמים [רלב"ג, רש"ר הירש].
הפנייה הישירה אל אהרן לפני בניו אינה מקרית. לאחר שבפרשיות קודמות הוקדמו בני אהרן, עלתה תמיהה מדוע נדחק מקומו, וכאן מבהיר ה' כי מוענק לאהרן כבוד מיוחד והוא מוצב בראש הציווי [הטור הארוך].
השימוש בפועל צו במקום במונחים השגורים "אמור" או "דבר", מעורר דיון נרחב. בניגוד לאמירה או דיבור רגילים, ציווי מבטא סמכות שלטונית והכרח מוחלט למלא אחר הפקודה [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי המילה צו טומנת בחובה שלושה יסודות הלכתיים ורעיוניים: היא דורשת ביצוע מיידי, היא מהווה חוק קבוע לדורות, והיא תובעת זירוז מיוחד והקפדה יתרה מצד המצווה [מלבי"ם, אלשיך].
מדוע נדרש זירוז מיוחד דווקא כאן? המפרשים מציגים לכך שתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו:
הגישה האחת תולה זאת בקושי מעשי. מטבע הדברים, נדרש זירוז מיוחד במצוות שיש בהן "חיסרון כיס", כלומר הפסד כספי. אף על פי שהכהנים לרוב מרוויחים מחלקי הקרבנות, במקרה זה הם נדרשים להביא קרבן מנחה יומי על חשבונם. לחלופין, הטורח הפיזי הרב והשוחק הכרוך בעבודת הקרבנות היומיומית נחשב כבד ומקביל להפסד ממוני, ולכן נדרשת המרצה יתרה כדי שלא תהיה התרשלות [הטור הארוך].
מנגד, גישה שניה ורוחנית יותר מסבירה שהזירוז נועד להחדיר בכהנים יראת רוממות. קיים חשש טבעי שהכהנים יתרגלו לעבודתם השגרתית ויתייחסו למזבח ה' כאל עוד במת פולחן רגילה להבאת דורונות. לכן, הציווי התקיף בא להעמיד אותם על גודל מעמדם, ולהזכיר להם כי המזבח הארצי מכוון כנגד המזבח העליון וניזון מאש רוחנית. הבנה זו דורשת מהם לגשת לכל עבודה בקדושה, בחרדת קודש ובזריזות עילאית [אלשיך]. מתוך תפיסה זו, עבודת הקרבנות כולה נועדה לסייע לאדם להשליט את שכלו ונפשו על החומר והתאוות, ולהתקרב אל השלמות ואל עבודת ה' [רלב"ג].