משרתי המזבח, הכהנים, רגילים לאכול מחלקים נכבדים של הקרבנות והמנחות המובאים אל המקדש, כזכות שניתנה להם משולחנו של ה'. אולם, כאשר הכהן הופך בעצמו לאדם המביא את הקרבן, משתנים הכללים לחלוטין, ומנחתו מוקדשת כולה לאש המזבח ללא כל חלק הנאכל לאדם.
הפרשנים מסכימים כי הצירוף וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן בא לרבות כל סוג של מנחה, ובמיוחד מנחת נדבה שמביא הכהן מרצונו, ולא רק מנחות חובה או מנחת חינוך של ימי המילואים [רבנו בחיי, תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, שטיינזלץ, גור אריה, רד"צ הופמן]. עם זאת, ההלכה מדייקת כי הדין חל על כהן זכר בלבד ולא על כהנת [רבנו בחיי, תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו, צאינה וראינה]. במקרה של בת כהן, מנחתה אינה נשרפת כליל: אם היא פנויה או נשואה לישראל, מנחתה נאכלת, ואם היא נשואה לכהן, הקומץ מוקטר ושאר המנחה מתפזר על בית הדשן ללא אכילה או שריפה [תורה תמימה]. ההבדל בין זכרים לנקבות בדיני הכהונה נובע, בין היתר, מכך שהאישה הראשונה גרמה למיתה בעולם, ולכן הופרדו הדינים והוגבלו זכויות הנשים באכילת קדשים [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
המילה כָּלִיל מצביעה על כליון מוחלט ועל כך שהמנחה כולה "שווה לגבוה", כלומר מוקדשת בשלמותה לה' ונשרפת באש ללא הרמת קומץ כנהוג בשאר המנחות [רש"י, שפתי חכמים, רלב"ג, מלבי"ם, שטיינזלץ, גור אריה]. המילה תִּהְיֶה מלמדת שחובת ההקטרה חלה אפילו על כמות מזערית של המנחה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. מעבר לכך, ההקטרה עצמה אינה רק תוצאה עקיפה של איסור האכילה, אלא היא מצוות עשה מפורשת המוטלת על הכהן [תורה תמימה].
הציווי לֹא תֵאָכֵל קובע איסור לא תעשה, והאוכל אפילו כמות קטנה ממנחת הכהן עובר על איסור זה [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם]. אבן עזרא מוסיף תהייה הגיונית על עצם המחשבה לאכול מן המנחה, ושואל כיצד ייתכן שכהן יאכל את מנחתו או חטאתו שלו.
מדוע בעצם נשללת מהכהן הזכות לאכול ממנחתו שלו, כפי שהוא אוכל ממנחות ישראל? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מסבירה זאת מבעד לפריזמה של כבוד שמים ומהות ה"דורון" (המתנה) המוגש לה'. כאשר אדם מישראל מביא מנחה, רק קומץ קטן ממנה נשרף, והשאר נאכל על ידי הכהנים. למרות זאת, המנחה כולה נחשבת למתנה מכובדת, שכן הכהנים אוכלים אותה כמשרתיו של ה', "משולחן גבוה". אך כאשר הכהן מביא מנחה בעצמו, אם הוא היה שורף רק קומץ קטן באצבעותיו ואוכל את רוב המנחה בעצמו, הדבר היה נראה כגנאי כלפי מעלה. מצב כזה נראה כאילו הכהן מביא מתנה לה', אך בפועל מחזיר אותה מיד לכרסו שלו, ואין בכך כל מתנה ממשית. לכן, כדי שהמנחה תהווה דורון ראוי, היא חייבת להישרף כולה [דעת זקנים, בכור שור, חזקוני, פענח רזא, הדר זקנים, חומת אנך].
על גבי רעיון זה, מוסיפים פרשנים אחרים את טעמו של הרמב"ם, המדגיש את ה"נראות" של הקרבן. בשונה מקרבנות בהמה של כהנים (כגון חטאת ואשם) שבהם החלבים והאימורים המוקטרים על המזבח הם ניכרים ומשמעותיים, במנחה החלק העולה לאש הוא מועט מאוד וכולל רק את הקומץ והלבונה. אם הכהן יאכל את שאר המנחה של עצמו, ייווצר מצב שבו נראה כאילו לא הקריב דבר ולא הביא קרבן כלל. כדי למנוע מראית עין של היעדר הקרבה, ציוותה התורה לשרוף את המנחה כולה [הטור הארוך, רבנו בחיי, תולדות יצחק, שפתי כהן, פרדס יוסף].