ויקרא, פרק ו׳, פסוק ט״ז

תארו לעצמכם שהכנתם מתנה מיוחדת לחבר, אבל רגע אחרי שהגשתם לו אותה, לקחתם אותה בחזרה והשתמשתם בה בעצמכם. זה קצת מוזר, נכון? בדיוק על הרעיון הזה אנחנו לומדים כאן. בדרך כלל, כשאדם מישראל מביא מנחה, שזה סוג של קרבן, הכהנים שמשרתים במקדש מקבלים רשות לאכול חלק גדול ממנה. אבל מה קורה כשהכהן בעצמו רוצה להביא מנחה? כאן הכללים משתנים. התורה מלמדת אותנו שוְכָל מִנְחַת כֹּהֵן, כלומר כל מנחה שהכהן מביא בעצמו, צריכה להיות כָּלִיל. המשמעות של המילה הזו היא שהמנחה מוקדשת בשלמותה לה' ונשרפת כולה באש על המזבח. יש ציווי ברור שלֹא תֵאָכֵל, כלומר אסור לאף אחד לאכול ממנה אפילו כמות קטנה מאוד. למה בעצם הכהן לא יכול לאכול מהמנחה של עצמו? התשובה היא שמנחה היא מתנה שאנחנו מגישים לה'. אם הכהן היה שורף רק קצת מהמנחה ואוכל את רובה בעצמו, זה לא היה נראה כמו מתנה אמיתית. זה היה מרגיש כאילו הוא מביא משהו לה' אבל מיד מחזיר אותו אל הבטן שלו. בנוסף, בקרבן מנחה החלק שבדרך כלל נשרף הוא קטן מאוד, ואם הכהן היה אוכל את השאר, זה היה נראה כאילו הוא בכלל לא הביא קרבן. לכן, כדי שהמתנה תהיה מכובדת וראויה באמת, היא עולה כולה אל המזבח.