פתיחת פרשיה חדשה זו במילה וַיְדַבֵּר אינה מקרית, אלא נושאת משמעות מבנית בתוך תורת הקרבנות. לאחר שהתורה פירטה את חוקי המנחות הכלליים, פנייתו המחודשת של ה' אל משה נועדה להבדיל ולהציג את קרבנם הייחודי של אהרן ובניו, שגם הוא סוג של מנחה. מאחר שלכהנים ישנה הכנסה קבועה מאת ה', הדיבור כאן מצווה עליהם להקריב מנחה קבועה משלהם, כדי שיזכרו תמיד שהם משרתי ה' ויושבים על שולחנו (רד"צ הופמן).
הציווי שמתחיל בפסוק זה עוסק במנחת הכהנים, הכוללת את "מנחת החינוך" (המוקרבת על ידי כל כהן ביום כניסתו הראשונה לעבודה) ואת "מנחת החביתין" (המוקרבת מדי יום על ידי הכהן הגדול, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב). אף שבהמשך הציווי ישנה סתירה לכאורה, כאשר הקרבן מתואר מחד ככזה המובא ביום המשיחה לתפקיד ומאידך כ"מנחה תמיד" יומיומית, הגישה המרכזית מיישבת זאת בכך שהכוונה היא שהחובה מתחילה מיום המשיחה והלאה. כלומר, הדיבור הנמסר כאן למשה קובע כי החל ממועד כניסת הכהן לתפקידו, הסדר זה נכנס לתוקף והמנחה מוקרבת יום יום. הקרבן נקרא על שם "אהרן ובניו", משום שהכהן הגדול מקריב אותו מדי יום לא רק בעבור עצמו, אלא כמורשה וכשליח בעבור כלל ציבור הכהנים (רד"צ הופמן).
מבחינה דקדוקית ומסורת הקריאה, במילה לֵּאמֹר האות למ"ד מנוקדת בדגש (מנחת שי).