בכל בוקר, עבודת היום במקדש אינה נפתחת בהדלקת אש חדשה או בהקרבת קרבן חדש, אלא דווקא בפינוי שרידי העבודה של האתמול. פעולה זו, המכונה "תרומת הדשן", דורשת מהכוהן ללבוש את בגדי הכהונה הרשמיים, אף על פי שהוא מבצע מלאכה הנראית כעבודת ניקיון פשוטה ובזויה. הדבר נועד ללמד שיעור עמוק בענווה: כל הניגש לעבודת ה' חייב להמעיט מכבודו העצמי למען כבוד שמים, שכן אין מקום לגאווה ולגדולה בארמונו של מלך מלכי המלכים [רבנו בחיי, תורה תמימה, תולדות יצחק, כלי יקר]. בנוסף, הרמת הדשן משמשת כזיכרון תמידי למסירות הנפש של יום האתמול, ומחברת בין העבודה שכבר נעשתה לבין המשימות של היום החדש [רש"ר הירש].
התורה מפרטת את הלבוש הנדרש לעבודה זו. המילה מִדּוֹ מזוהה על ידי הגישה המרכזית בקרב הפרשנים כ"כתונת" – החלוק הצמוד לגוף [רש"י, רמב"ן, מזרחי, אבן עזרא]. מילה זו טומנת בחובה דרישה הלכתית הנוגעת למידות הבגד: הכתונת חייבת להיות תפורה בדיוק לפי מידותיו של הכוהן הלובש אותה, כך שלא תהיה ארוכה ונגררת על הקרקע, וגם לא קצרה מדי [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי המילה מִדּוֹ אינה מתייחסת לבגד ספציפי, אלא היא מונח כללי הכולל את כלל בגדי הכהונה [רשב"ם, נתינה לגר], כפי שמתרגם אונקלוס למילה "לבושיו".
הבגדים עשויים מבַד, שהוא פשתן איכותי וטהור [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הציווי ללבוש את הבגדים עַל בְּשָׂרוֹ קובע כלל יסוד בכל עבודת המקדש: אסור שתהיה כל חציצה – כגון תחבושת, עפר או שיער – בין עורו של הכוהן לבין בגדי הקודש [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה, רבנו בחיי]. יתרה מכך, המילה יִלְבַּשׁ המופיעה בפסוק נראית ככפילות, אך הפרשנים מסבירים שהיא באה ללמד הלכות נוספות: יש שלמדו מכך שאת המכנסיים יש ללבוש ראשונים, ישירות על הבשר ולפני כל בגד אחר [תורה תמימה, מלבי"ם]; ויש שלמדו מכך שלמרות שהפסוק מזכיר רק שני בגדים, הכוהן מחויב ללבוש את כל ארבעת בגדי הכהונה (כולל המצנפת והאבנט), ואף בגדים ישנים ושחוקים כשרים לעבודה זו [רמב"ן, תורה תמימה, חזקוני].
הפועל וְהֵרִים מלמד שאין הכוונה לפינוי כלל האפר מהמזבח, אלא ללקיחת מנה קטנה ממנו. הכוהן חותה ולוקח כמות של קומץ או מלוא המחתה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, גור אריה]. עליו לקחת דווקא אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה – כלומר, את האפר שנוצר משריפת איברי הקרבן עצמו המצויים בלב המוקד, ולא את האפר שנוצר משריפת עצי המערכה [רש"י, מזרחי, מלבי"ם]. אם במהלך חיתוי האפר הכוהן מוצא איברים שפקעו וטרם התאכלו לחלוטין, עליו להחזירם אל אש המזבח כדי שישרפו כליל [רש"י, תורה תמימה].
בסיום הפעולה, הכוהן לוקח את מנת האפר וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, בצידו המזרחי של הכבש העולה למזבח [רש"י, מזרחי, רלב"ג]. התורה בחרה להשתמש במילה וְשָׂמוֹ ולא בפעלים כמו "והשליכו" או "ונתנו", כדי להדגיש את אופן ההנחה: על הכוהן להניח את האפר בנחת, בצורה מסודרת, כשהוא מקובץ יחד ולא מפוזר לכל עבר [תורה תמימה, מלבי"ם, הכתב והקבלה, אדרת אליהו]. אפר זה המונח לצד המזבח שומר על קדושתו, חל עליו איסור מעילה כך שאסור ליהנות ממנו, והוא היה נבלע באדמה באורח נס [תורה תמימה, חומש קה"ת, רש"ר הירש].