ספר ויקרא פותח בפנייה אל בני ישראל, מביאי הקרבנות, אך כאן מופנית הפנייה ישירות אל הכהנים, מבצעי העבודה בפועל [רמב"ן, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. העובדה שהציווי מופנה כעת לאהרן באופן אישי מתקנת את היעדרותו מתחילת הספר. משה רבנו טען בפני ה׳ כי אם בני אהרן רצויים, לא ייתכן שאביהם יידחה בשל מעשה עגל הזהב, ולכן כאן הופך אהרן לעיקר [רא"ש, חזקוני, כלי יקר, צאינה וראינה].
המילה צַו מבטאת זירוז ודחיפות, הן לאותו הרגע והן לדורות הבאים. רוב הפרשנים מציינים, בעקבות דברי רבי שמעון, כי זירוז נדרש במיוחד במקום שיש בו "חסרון כיס", כלומר הפסד כספי או היעדר רווח [רש"י, מזרחי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לשאלה מהו אותו הפסד בהקשר של קרבן העולה, היא שלכהנים אין כל רווח מבשר העולה שכן היא נשרפת כולה באש, למעט עור הבהמה. חוסר תגמול זה עלול להוביל לעצלות, ולכן נדרש זירוז מיוחד [אור החיים, כלי יקר, חנוכת התורה, דברי דוד, פרדס יוסף, ברכת אשר]. דעות נוספות מסבירות שההפסד מתבטא באובדן שעות שינה ומלאכה בשל הצורך להשגיח על האש כל הלילה [אור החיים, פענח רזא], בהוצאה הכספית על ריבוי העצים הנדרשים לבעירה [אור החיים], או בבלאי של בגדי הכהונה היקרים שמתלכלכים בעת פינוי הדשן [פרדס יוסף].
הפסוק פותח בביאור זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה. העולה נחשבת לקרבן הנעלה והנבחר מכולם, שכן היא אינה באה לכפר על חטא מעשי, אלא על הרהורי הלב ומחשבות רעות, שעל פי רוב תוקפים את האדם בשעות הלילה [רבנו בחיי, תולדות יצחק, כלי יקר, צאינה וראינה]. במישור הסמלי, המילים הִוא הָעֹלָה מתפרשות כאזהרה כנגד מידת הגאווה. האדם המתגאה, המעלה את עצמו מעל אחרים, סופו שיידון באש [פני דוד, צרור המור, פרדס יוסף, צאינה וראינה]. מנגד, מי שעוסק בלימוד תורת העולה, נחשב לו הדבר כאילו הקריב את הקרבן בעצמו [פענח רזא, כלי יקר, צאינה וראינה].
מבחינה הלכתית, המילה תורת באה לרבות וללמד כלל אחיד לכל מה שעולה על המזבח. גם קרבנות שנפסלו, בתנאי שפסולם אירע לאחר שכבר נכנסו לעזרה (מוגדר כפסולן בקודש), אם הועלו על המזבח שוב אינם יורדים ממנו. לעומת זאת, המילה הִוא באה למעט ולהחריג קרבנות שהיו פסולים מיסודם עוד בטרם הוקדשו. קרבנות אלו, גם אם הועלו למזבח בטעות, חובה להורידם [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, ברטנורא, מלבי"ם, כלי יקר].
הפסוק מחדש כי אף על פי ששחיטת הקרבן וזריקת דמו חייבות להיעשות ביום, הרי שהקטרת האיברים והחלבים נמשכת עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר [רמב"ן, רש"י, הטור הארוך, תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה מוֹקְדָה נכתבת במסורת עם אות מ"ם קטנה, והיא מציינת את מקום הבעירה [מנחת שי, פירושי רד"צ הופמן, נתינה לגר]. חלק מהפרשנים מוצאים בתיאור הלילה והבוקר רמז היסטורי ורוחני, שבו כל הלילה מסמל את חשכת הגלות הארוכה שבה עם ישראל סובל בייסורים, ועד הבוקר מסמל את קץ הגלות וזריחת אור הגאולה [אור החיים, תיבת גמא, כלי יקר].
הפסוק חותם בציווי וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ, המטיל חובה חיובית על הכהנים לערוך במהלך היום כמות עצים גדולה מספיק, כדי שהאש לא תכבה ותמשיך לבעור ברציפות כל הלילה [רמב"ן, הטור הארוך, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי על המזבח לא הייתה מדורה אחת בלבד, אלא מספר מערכות של אש. הייתה מערכה גדולה לשריפת הקרבנות, מערכה שנייה שממנה לקחו גחלים להקטרת הקטורת בתוך ההיכל, ומערכה שלישית שנועדה אך ורק לקיום רציף של האש [רמב"ן, אור החיים, תורה תמימה, רלב"ג, פרדס יוסף]. למרות האש העצומה שבערה שם בתמידות, המזבח שהיה מצופה בשכבת נחושת דקה בלבד, לא ניזוק ולא הותך, עדות לנס תמידי שהתחולל במקום [צאינה וראינה, כלי יקר].