תהליך הקרבת המנחה דורש מהכהן פעולה מדויקת של הפרשת חלק מן הקרבן כדי להעלותו על המזבח. הכהן ניגש אל תערובת הסולת והשמן, חופן ממנה שיעור מדויק, מלקט את הלבונה שמפוזרת מעל, ומקטיר את שניהם לאות זיכרון ולהנחת רוח קמי ה׳.
המילה מִמֶּנּוּ מנוסחת בלשון זכר, אף על פי שהיא מתייחסת למילה "מנחה" שהיא בלשון נקבה. תופעה זו מצויה במקרא [חזקוני, ברכת אשר על התורה], ויש המבארים כי לשון הזכר מתייחסת ל"עישרון", שהוא מידת הנפח של המנחה [תורה תמימה]. מילה זו מלמדת שעל כל חלקי המנחה להיות מחוברים יחד בכלי אחד בשעת הקמיצה, כדי שהקומץ ייצג את המנחה כולה בשלמותה [רש"י, תורה תמימה, רש"ר הירש]. המילה הַמִּנְחָה באה להדגיש שאין לערבב מנחה זו עם מנחה אחרת בזמן הקמיצה [רש"י], והאות מ"ם במילה מִסֹּלֶת מציינת לקיחה חלקית מתוך השלם [רד"צ הופמן].
קמיצה היא תפיסת המנחה באמצעות אצבעות היד. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה בְּקֻמְצוֹ באה ללמד שהקמיצה חייבת להיעשות בעצם ידו של הכהן ולא באמצעות כלי מדידה כלשהו. דרישה זו, בניגוד לשחיטת בהמה שנעשית באמצעות סכין, מבטאת את חיבתו של ה׳ לקרבנו של העני, שכן הכהן נדרש לבצע את העבודה בגופו ממש [משכיל לדוד]. כמו כן, הדבר מדגיש כי לא רק הרכוש עצמו מוקדש לה׳, אלא גם הפעולה האנושית של האדם המשתמש ברכושו [רש"ר הירש].
האות בי"ת במילה בְּקֻמְצוֹ מלמדת על מידה מדויקת: הקומץ צריך להיות בדיוק בתוך חלל היד, מבלי שיגלוש, יתפזר או יבצבץ החוצה מעבר לאצבעות [לבוש האורה, הכתב והקבלה, רד"צ הופמן]. ישנה הבחנה מעניינת בין מנחות סולת רגילות לבין מנחות אפויות. במנחות סולת נאמר בתורה מקום אחר "וקמץ", פעולה הנעשית במלוא כף היד. אולם כאן, היות שהפרשה מקיפה גם מנחות אפויות שעלולות להתפורר ולגלוש מן היד, התורה משתמשת בפועל וְהֵרִים, המורה על לקיחה זהירה יותר באמצעות שלוש אצבעות בלבד [מלבי"ם, אילת השחר]. סיבה נוספת לשימוש בפועל וְהֵרִים היא שהוא מתייחס לא רק לקומץ הסולת אלא גם ללבונה, שאותה לא קומצים אלא מרימים [רד"צ הופמן].
המילה וּמִשַּׁמְנָהּ מלמדת שעל הכהן לכוון ולקמוץ דווקא מהמקום שבו התרכז רוב השמן שבלול בסולת [רש"י, מזרחי, גור אריה].
בניגוד לסולת ולשמן שמהם לוקחים רק קומץ, את הלבונה מקטירים בשלמותה. המילה כׇּל בצירוף וְאֵת כׇּל־הַלְּבֹנָה באה להדגיש שאפילו אם נותר קורט קטן של לבונה, הדבר כשר וראוי להקטרה [תורה תמימה]. בנוסף, הכתוב מפריד את הלבונה מהסולת כדי ללמד שהלבונה אינה נלקחת יחד עם הקומץ באותה תפיסת יד, אלא הכהן מלקט אותה בנפרד לאחר קמיצת הסולת [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. כמות הלבונה המוקטרת צריכה להיות שווה לפחות למידת קומץ [תורה תמימה, רש"ר הירש].
לאחר ההרמה, הכהן מעלה את הקומץ והלבונה אל הַמִּזְבֵּחַ. חלק זה של המנחה נקרא אַזְכָּרָתָהּ, שכן הוא החלק שעולה לזיכרון לפני ה׳ [ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן].
הפרשנים מסבירים מדוע התורה חוזרת כאן על דיני הקמיצה והלבונה שכבר הוזכרו בספר ויקרא. ההסבר המרכזי הוא שפרשה זו באה לאגד את כל סוגי המנחות תחת אותם כללים, וללמד שדינים אלו, כגון הקמיצה ממקום מרובה בשמן וליקוט הלבונה לאחר הקמיצה, חלים על כל מנחה באשר היא ולא רק על זו שהוזכרה קודם לכן [רש"י, מזרחי, גור אריה].