מערכת הקרבנות דורשת דיוק מוחלט בגבולות הקדושה. הדם, המשמש כאמצעי הכפרה המרכזי, מיועד למקומות ספציפיים, והעברתו ממקום למקום עשויה לשנות לחלוטין את מעמדו של הקרבן.
הגישה המרכזית בקרב פרשני הפשט [רשב"ם, אבן עזרא, ביאור יש"ר, שטיינזלץ ורבי יוסי הגלילי] היא שהפסוק עוסק ב"חטאות פנימיות" (כגון פר כהן משיח או פר העלם דבר של הסנהדרין), שדמן נועד מראש להזאה בתוך ההיכל, על הפרוכת ומזבח הזהב. מאחר שציווי שריפתן מחוץ למחנה כבר הופיע בפרקים הקודמים, מטרת הפסוק כאן היא להוסיף לאו מפורש ואיסור לכהנים לאכול מבשרן.
לעומת זאת, פרשנים רבים [רש"י, רמב"ן, מזרחי, משכיל לדוד ורד"צ הופמן] מצביעים על כך שאם מדובר בחטאות פנימיות בלבד, הרי שהפסוק חוזר על עצמו ומיותר. לכן, הם מפרשים שהפסוק עוסק ב"חטאות חיצוניות" – קרבנות רגילים שדמן מיועד למזבח החיצון ובשרן נאכל לכהנים. הפסוק מחדש שאם כהן הכניס את דם החטאת החיצונית אל תוך ההיכל, הקרבן נפסל מיד, חל איסור לאכול אותו ויש לשרוף אותו. המילה וְכׇל באה לרבות ולהרחיב דין זה גם לשאר קדשים, לחטאות ציבור ולחטאות של זכרים [רש"י, מלבי"ם, תורה תמימה ואדרת אליהו].
הפסוק מדייק במילותיו: המילה מִדָּמָהּ מלמדת שאפילו אם הוכנס רק מקצת מן הדם אל הקודש, הקרבן כולו נפסל. עם זאת, הפסול חל אך ורק על הכנסת הדם, ואילו אם בשר הקרבן הוכנס פנימה הוא אינו נפסל [רמב"ן, תורה תמימה, רלב"ג ומלבי"ם]. הביטוי אֲשֶׁר יוּבָא מדגיש את פעולת ההכנסה מן החוץ פנימה, אל מקום שאינו מיועד לו [מלבי"ם].
הציון אֶל אֹהֶל מוֹעֵד והמילה בַּקֹּדֶשׁ מתייחסים להיכל הפנימי, ומרחיבים את הדין כך שיחול לא רק במשכן במדבר, אלא גם במשכן שילה ובבית המקדש לדורותיו [תורה תמימה, אבן עזרא ואדרת אליהו].
השימוש במילה לְכַפֵּר מעורר קושי לפי הגישה שהקרבן החיצוני נפסל: אם הוא פסול, כיצד הוא מכפר? הפרשנים מסבירים שהכוונה היא למחשבתו של הכהן. הוא הכניס את הדם על מנת לכפר, גם אם בפועל הקרבן נפסל ולא הושגה כפרה [טור, רמב"ן ודברי דוד]. בהקשר זה קיימת מחלוקת האם עצם הכנסת הדם במטרה לכפר פוסלת אותו מיד, או שהפסול חל רק אם הכהן ביצע בפועל את פעולת ההזאה בפנים [רמב"ן, טור ותורה תמימה].
מתוך סמיכות המילים בַּקֹּדֶשׁ למילים בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף, לומדים הפרשנים הלכה נוספת: קרבנות קודש שנפסלו אינם מושלכים מחוץ למחנה, אלא נשרפים במקום מיוחד המיועד לכך בתוך העזרה, היא חצר הקודש [רלב"ג, מלבי"ם ורש"ר הירש].
מעבר לפן ההלכתי, הפרשנים מציעים עומק רעיוני לפסול זה ולשריפת הקרבן. מזבח החיצון מייצג שלב של תיקון כוחות הגוף והנפש הזקוקים להתקדמות. הכנסת דם חיצוני אל הקודש הפנימי, המייצג שלב מוסרי שלם וגבוה יותר, מהווה מעין יוהרה רוחנית שאינה במקומה [רש"ר הירש]. בנוסף, בעוד שחטא הנובע מתאוות הגוף (חטאת חיצונית) ניתן לתיקון ולחידוש כוחות על ידי אכילת הבשר בקדושה, חטאות פנימיות באות לכפר על חטאים שמקורם בטעות של השכל וההנהגה (כגון שגגת סנהדרין או כהן גדול). פגם בשכל ובדעת אינו ניתן להכלה, אלא דורש ביטול מוחלט ועקירה משורש, ולכן בשר קרבן כזה אינו נאכל אלא נשרף באש כליל [פרדס יוסף].