יצא לכם פעם לעבוד קשה מאוד למען מישהו אחר, כשאתם יודעים שלא תקבלו על כך שום פרס או תמורה? ה' פונה כעת באופן אישי ומיוחד לאהרן הכהן ולבניו, כדי להראות להם כמה הם אהובים וחשובים. הוא פותח במילה צַו, שמשמעותה לזרז ולעודד. ולמה הכהנים היו צריכים עידוד מיוחד? משום שהם עמדו לעבוד קשה מאוד עם קרבן העולה. בקרבן הזה, בניגוד לקרבנות אחרים, הכהנים לא מקבלים בשר לאכול, אלא הכול עולה באש אל ה'. כשעושים משהו רק לשם שמיים בלי לקבל רווח, לפעמים צריך תוספת של מרץ וזריזות.
המילים זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה מלמדות אותנו על הקרבן המיוחד הזה, שלא נועד לכפר על מעשים רעים שעשינו, אלא דווקא על מחשבות רעות שאולי עברו לנו בראש. הקרבן הזה גם מזכיר לנו להתרחק ממידת הגאווה, ולא לחשוב שאנחנו טובים או גבוהים יותר מאחרים.
הכהנים היו צריכים להשגיח על האש עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר. גם כשהיה חשוך, האש המשיכה לבעור. הדבר הזה רומז לנו שלפעמים עם ישראל עובר תקופות חשוכות וקשות שמרגישות כמו לילה ארוך, אבל האש והתקווה תמיד שומרות עלינו עד שיגיע הבוקר המואר.
ה' מוסיף ומבקש וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. הכהנים היו חייבים להכין מראש המון עצים כדי שהאש הגדולה שעל המזבח לא תכבה אף פעם. למעשה, היו שם כמה מדורות שונות שדלקו יחד. ואתם יודעים מה הפלא הגדול ביותר? למרות שהאש בערה שם בעוצמה אדירה וללא הפסקה, המזבח, שהיה מצופה רק בשכבה דקה של נחושת, מעולם לא ניזוק ולא נמס. זה היה נס מופלא שהתרחש שם בכל יום ויום.