ויקרא, פרק ו׳, פסוק ב׳

הציווי צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר פונה ישירות לכהנים ומבטא זירוז ודחיפות, שכן עבודת קרבן העולה דורשת מהם מאמץ רב של השגחה מבלי שיזכו לרווח כלשהו מבשר הבהמה. הכלל זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה מלמד כי קרבן נעלה זה, המכפר על מחשבות רעות, נשאר על המזבח גם אם נפסל לאחר שהוכנס לעזרה, בעוד המילים הִוא הָעֹלָה מחריגות קרבנות שהיו פסולים מיסודם ומחייבות את הורדתם. אף ששחיטת הקרבן נעשית ביום, הקטרת האיברים נמשכת עַל מוֹקְדָה, כלומר על מקום הבעירה שעַל הַמִּזְבֵּחַ, ברציפות כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר. לשם כך מוטלת על הכהנים החובה להכין מראש עצים רבים כדי שוְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ ולא תכבה, כאשר באורח פלא המזבח המצופה נחושת דקה לא ניזוק מעוצמת הלהבות.