ויקרא, פרק ו׳, פסוק ג׳

עבודת היום במקדש נפתחת בפינוי שרידי הקרבנות של יום האתמול, פעולה המלמדת ענווה ומחברת בין מסירות הנפש של העבר למשימות ההווה. לשם כך, וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, כלומר כתונת פשתן טהור התפורה בדיוק למידותיו או לחלופין את כלל בגדי הכהונה, וּמִכְנְסֵי־בַד יִלְבַּשׁ עַל־בְּשָׂרוֹ ישירות וללא כל חציצה בין הבגד לעור. לאחר מכן הוא לוקח קומץ קטן מהאפר, וְהֵרִים אֶת־הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת־הָעֹלָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ, תוך הקפדה לאסוף דווקא את האפר שנוצר מאיברי הקרבן עצמו. לבסוף הוא מניח את האפר בנחת ובצורה מסודרת, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, במקום שבו האפר שומר על קדושתו ונבלע באדמה באורח נס.