תנועה דרמטית של פריצת חומות, הנהגה והליכה המונית עומדת במוקד נבואה זו. הפרשנים חלוקים באופן קוטבי בשאלה האם מדובר בתיאור של חורבן וגלות, בביקורת על טבעו של ההמון, או בהבטחה מרוממת לגאולה עתידית.
המילה הַפֹּרֵץ נגזרת מלשון שבירה ופריצת גדרות [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בפסוק נבואת נחמה על תהליך הגאולה. לפי כיוון זה, הַפֹּרֵץ הוא מושיע המיישר את הדרך ומסלק מכשולים קוצניים [רש"י]. יש המזהים את הפורץ כאליהו הנביא, המגיע לפני הגאולה כדי לפרוץ את המחסומים הרוחניים, ליישר את הלבבות ולעורר את העם לתשובה [רד"ק, מצודת דוד], או כמיכאל, השר הממונה על ישראל, שעולה וסולל את הדרך בטרם יגיעו ישראל [חומת אנך]. בעקבות פעולת ההכנה הזו, שבי הגולה מתעוררים, שוברים את חומות הגלות ויוצאים לחופשי מזוככים (פָּרְצוּ וַיַּעֲבֹרוּ). בהמשך התהליך, מַלְכָּם – הוא מלך המשיח – עובר לפניהם, ולבסוף וַה' בְּרֹאשָׁם, שכן השכינה חוזרת לציון ומובילה את כולם [רד"ק, מצודת דוד, חומת אנך].
מנגד, גישה אחרת מפרשת את הפסוק כהמשך תיאור הפורענות והעונש. לפי פירוש זה, התיאור מכוון היסטורית למנוסתו של המלך צדקיהו, שברח מפני חילו דרך חומה שנפרצה בעת החורבן [רד"ק]. זהו תיאור טרגי של יציאה לגלות, שבה המלך והעם נמלטים, ואפילו הקדוש ברוך הוא, כביכול, הולך עמהם בדרך הייסורים [ביאור שטיינזלץ].
רובד פרשני נוסף קורא את הפסוק כמשל פסיכולוגי וחברתי על השפעתה של המנהיגות על אמונת ההמון. העם נמשל לעדר צאן: ברגע שכבשה אחת פורצת את הגדר, כל השאר נוהרות אחריה [אבן עזרא]. כך, כאשר קם מלך רשע הפורץ את גדרי הדת והורס את חומותיה (הַפֹּרֵץ), העם ממהר ללכת בעקבותיו. הפריצה החד פעמית הופכת מהר מאוד לנורמה קבועה, כשער פתוח שהכל יוצאים דרכו מכלל הדת (שַׁעַר וַיֵּצְאוּ בוֹ). מאידך גיסא, כאשר המנהיג הוא מלך צדיק הראוי לכיסאו (וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם), העם משנה את דרכו, נמשך אחר האמת והולך בעקבות ה' (וַה' בְּרֹאשָׁם) [מלבי"ם]. תנודתיות זו ממחישה את חוסר היציבות של העם, שאינו שלם באמונתו אלא נוהה כעיוור אחר נביאי שקר ומנהיגים, בין אם הם מובילים אותו אל האלוהים ובין אם לעבודה זרה [אבן עזרא, מלבי"ם].