תלונות העם כלפי נביאי הזעם מקבלות מענה אלוהי נוקב, המבהיר את הקשר הישיר בין התנהגות האדם לבין טיב המסר הנבואי שהוא מקבל.
המילה הֶאָמוּר מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בתמיהה או בציון אמירה שגורה: האם ראוי שאנשי בֵּית יַעֲקֹב ידברו כך, או שזוהי תלונתם הקבועה כשהם שומעים נבואות פורענות [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כלשון קריאה ופנייה ישירה: "אתם, הנקראים בית יעקב, שמעו!" [רד"ק, אבן עזרא בשם ר' ישועה, חומת אנך].
תלונת העם מבוטאת בשאלה הֲקָצַר רּוּחַ ה' אִם אֵלֶּה מַעֲלָלָיו. הפרשנים מסכימים כי העם מביע תרעומת על נבואות החורבן, אך נחלקים בהבנת המושגים. המילה רּוּחַ מתפרשת כרצון וסבלנות [מצודת ציון, מלבי"ם], או כרוח הנבואה עצמה [רד"ק, אבן עזרא]. העם שואל האם פקעה סבלנותו של ה', האם איבד את יכולתו להיטיב כבעבר, והאם מַעֲלָלָיו – כלומר מעשיו ופעולותיו המוסריות [מצודת ציון, מלבי"ם] – נועדו כעת רק כדי להרע לבריותיו חינם [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה שונה לחלוטין מציג [אברבנאל], ולפיה העם דווקא לועג על שתיקת הנביאים לנוכח מעשי החמס שנעשים בחברה, וטוען כי רוח הנבואה פסקה או שה' למעשה מסכים עם המעשים הרעים.
על טענות אלו מגיעה התשובה: הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ עִם הַיָּשָׁר הֹלֵךְ. ה' מבהיר כי רוחו לא קצרה ואין דרכו לעשות רעה. דבריו מטיבים ומבטיחים טובה למי שבוחר ללכת בדרך ישרה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הצרות אינן נובעות ממעשיו של ה', אלא ממעשיהם הרעים של בני האדם [רד"ק]. יתרה מכך, עבור האדם הישר, אפילו נבואות המשפט והתוכחה הן דברי נחמה משמחים, שכן הן מוכיחות שה' משגיח על העולם ומשלם לאיש כגמולו [מלבי"ם]. לפיכך, הנבואה והטובה נמנעות מהרשעים שמעוותים את דברי אלוהים, ומופנות כדי להיטיב עם הישרים בלבד [אברבנאל].