הפסוק מציג אירוניה טראגית על מצבו הרוחני של העם ועל יחסו לנבואה, תוך שהוא מעמיד בניגוד את דחיית נביאי האמת לעומת החיבוק החם שלו זוכים נביאי השקר. הפרשנים מסכימים כי לאחר שהעם דרש מנביאי ה' לשתוק ולא להוכיח אותם על מעשיהם, הפסוק מתאר איזה סוג של מנהיג רוחני הם כן מוכנים לקבל.
המילה לוּ משמעותה כאן היא "אם" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מתאר מצב היפותטי שבו מופיע אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ, כלומר אדם שהולך אחר דמיונות, הבל וריק [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם], או אדם תמהוני ומשוגע [ביאור שטיינזלץ]. אדם זה הוא וָשֶׁקֶר כִּזֵּב – ממציא בדותות. יש המבחינים כאן בין המונחים ומסבירים ש"כזב" הוא שקר שעדיין לא התגלה ונראה כאמת בשעתו, בעוד ש"שקר" הוא דבר שקרי בעליל [מלבי"ם].
כאשר אדם כזה בא ואומר לעם אַטִּף לְךָ, כאשר המילה אַטִּף מושאלת לתיאור דיבור של נבואה [מצודת ציון], הוא מציע להם נבואה לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר. רוב הפרשנים מסבירים שהכוונה היא לנביא שמבטיח לעם חיים של שכרות, שמחה והוללות, ואומר להם לעשות ככל העולה על רוחם ללא מגבלות מוסריות [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. גישה נוספת מפרשת שהנביא מסכים לנבא להם נבואות טובות ושלום רק בתמורה לכוס יין או שכר שיקבל מהם [רד"ק, מלבי"ם]. בנוסף, נביא שקר כזה עשוי להבטיח להם הבטחות שווא על שלום, על כך שלא יגלו מארצם, או שיהיו חופשיים מעול תורה ומצוות [אבן עזרא, מלבי"ם].
התוצאה של הופעת נביא כזה היא וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה. איש כזה, על אף שקרנותו, יהפוך לאדם פופולרי ויתקבל מיד כנביא אהוב ורצוי על ידי העם [רש"י, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. בעוד שמהנביא האמיתי של ה' המוכיח אותם הם בורחים ומתחבאים, הרי שלשמוע את נביא השקר הם יתקבצו בהמוניהם [מלבי"ם]. העדפה מעוותת זו, שבה העם בוחר לשמוע דברי הבל המעודדים יצר ונהנתנות במקום דברי אמת ומוסר, היא זו שמצדיקה בסופו של דבר את עונש הגלות שנגזר עליהם [מצודת דוד].