השחיתות המוסרית אינה נעצרת במחשבה בלבד, אלא מתפתחת ממקור פנימי של תאווה לכדי מעשי אלימות, עושק ורמיסת זכויותיו של הזולת. תהליך הפגיעה מתחיל בלב, כאשר החוטאים חומדים את שדות חבריהם, וממשיך אל הידיים המבצעות. תחילה הם מבקשים לקנות את השדות, אך אם בעליהם מסרבים למכור, הם משתלטים עליהם בכוח הזרוע וגוזלים אותם, משום שאין משפט ואין מי שימחה בידם [רד"ק, מצודת דוד].
הפועל וְנָשָׂאוּ ביחס לבתים מתפרש בקרב רוב הפרשנים במשמעות פשוטה של לקיחה, כלומר הם לוקחים את הבתים לעצמם בכוח [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כאשר עצם פעולת החימוד מוסבת גם על הבתים [רש"י]. לעומת זאת, גישה שונה מציעה התפתחות מתוחכמת יותר של הפשע: שדות הנמצאים מחוץ לעיר נגזלים בכוח, אך מכיוון שקשה לגזול בתים בתוך העיר בפרהסיה, הפועל וְנָשָׂאוּ מתפרש מלשון משא ומתן. החומסים מציעים עסקת חליפין, ומחליפים את השדות שגזלו תמורת הבתים [מלבי"ם].
בהמשך מתואר העושק: וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה בחלק זה כפל עניין, המלמד על אלימות פיזית הנלווית לגזל. אם בעל הבית או השדה מנסה להתנגד ולעמוד על שלו, החומסים מכים ורודים בו, ובכך הם עושקים לא רק את ממונו אלא גם את גופו [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים את המושג עושק לא כאלימות פיזית, אלא כפגיעה בדרך של הונאה, פיתוי ומרמה, בדומה לאדם המעכב ממונו של אחר או נמנע מלשלם לשכיר את משכורתו [אבן עזרא]. לפי הקו הפרשני הרואה כאן עסקת חליפין, העושק בא לידי ביטוי בכך שלאחר ביצוע העסקה, הנוכלים מעכבים את התמורה ולא מוסרים את הבית. המילה גֶּבֶר מציינת אדם בעל כוח, שכן בעל הבית חזק יותר מבעל השדה, אך בסופו של דבר, מתוך העוני והדוחק שנוצרו, החומסים משתלטים גם על האדם עצמו ולוקחים אותו לעבד [מלבי"ם].
מבחינת נוסח המקרא, קיימת מחלוקת בין חכמי המסורת באשר למילה וְאִישׁ, האם היא נכתבת בתוספת האות ו' בתחילתה או בלעדיה, כאשר המסורת המקובלת ברוב הספרים היא להוסיף את האות [מנחת שי].