הפסוק מציג נבואת זעם קשה המבשרת על גלות, ומצהירה כי ארץ ישראל אינה יכולה עוד לשמש כמקום מפלט בטוח עבור העם עקב חטאיהם החמורים.
הפרשנים מסכימים כי הקריאה קוּמוּ וּלְכוּ היא גזר דין של יציאה לגלות. ארץ ישראל יועדה להיות נחלה של שלווה, אך הנביא מבהיר להם: כִּי לֹא זֹאת הַמְּנוּחָה – לא על דרך החטאים הזו נתן ה' את הארץ למנוחה, ולכן בעוונותיהם היא כבר אינה נחלתם ומקום מנוחתם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
הסיבה לגירוש מנוסחת במילים בַּעֲבוּר טָמְאָה. העם במעשיו הרעים טמא את הארץ, ועל כן המציאות בה השתבשה לחלוטין [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. באשר לביטוי תְּחַבֵּל וְחֶבֶל נִמְרָץ, נחלקו המפרשים לשלושה כיוונים מרכזיים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה תְּחַבֵּל משמעותה חבלה, נזק והשחתה. מכיוון שהארץ נטמאה, היא תשחית ותקיא מתוכה את יושביה [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו זה, המילה נִמְרָץ מבטאת חוזק ועוצמה. כלומר, וְחֶבֶל נִמְרָץ מתאר השחתה חזקה ומוחלטת מאוד שלא תשאיר שארית [רד"ק, מצודת דוד], או לחלופין, עונש של כאב עז בדומה לצירי לידה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
גישה שונה לחלוטין מפרשת את המילה תְּחַבֵּל מלשון חבורה, אגודה או סיעה. לפי פירוש זה, בעקבות טומאת הארץ מתאגדות יחד חבורות של רשעים. המילה נִמְרָץ מתפרשת כאן כדבר מפורש וברור, כך שוְחֶבֶל נִמְרָץ מתאר כיצד אותן כנופיות מתאספות ומתייעצות ביניהן בגלוי ובאופן מפורש למטרות רשע [רש"י].
פירוש שלישי וייחודי קושר את הפסוק לפסוקים הקודמים שעסקו בניצול נשים, ומפרש את המילה תְּחַבֵּל מלשון לקיחת משכון. לפי גישה זו, הפסוק מתאר שפל מוסרי שבו אנשים נוטלים אישה נשואה כמשכון כדי לטמא אותה בזנות. וְחֶבֶל נִמְרָץ פירושו משכון מפורש – כלומר, התניה מפורשת וגלויה של לקיחת האישה כמשכון לשם עבירה. בגלל השחתה מוסרית קיצונית זו, ה' נאלץ לגרשם מן הארץ [מלבי"ם].