עונשם של עושקי הקרקעות וגוזלי הנחלות משקף במדויק את חטאם. מי שניצל את כוחו כדי לנשל אחרים מאדמתם ולעשוק את ביתם, ימצא את עצמו מנושל לחלוטין מנחלת העתיד של העם.
המילה לָכֵן מקשרת את העונש למעשי העושק והגזל של המשפחות החומסות [מצודת דוד, אבן עזרא], אם כי יש המייחסים פנייה זו באופן אישי לנביא השקר שניבא להם, אשר במעשיו גרם לחורבן נחלת ישראל [רד"ק]. המונח חֶבֶל מתייחס לקו מידה שבו היו משתמשים כדי למדוד שטחי אדמה [רש"י, מצודת ציון]. הביטוי מַשְׁלִיךְ חֶבֶל בְּגוֹרָל מתאר את התהליך המקובל של חלוקת קרקעות ונחלות בין יורשים: תחילה קובעים את האזור הכללי של השבט או המשפחה באמצעות גּוֹרָל, ולאחר מכן מודדים ומחלקים את השטח בפועל לחלקות קטנות עבור כל אדם בנפרד בעזרת חֶבֶל [מלבי"ם, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעונש מופנה לעושק עצמו, ומשמעותו היא הכרתת זרעו. לא יישאר לחוטא בן או צאצא שיהיה זכאי לקחת חלק ונחלה בארץ, ולא יישאר ממנו כל זכר. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי העונש מכוון לגוזלים עצמם, שלא יקבלו חלק בחלוקת השדות. לפי פירוש זה, האויב שיבוא יחריב את בתי העשירים ויגלה אותם, אך ישאיר בארץ את דלת העם כדי לעבד את השדות ככורמים ויוגבים. כך למעשה יחזרו השדות הנגזלים לבעליהם המקוריים, ואילו המשפחות שהתעשרו מן הגזל ייוותרו ללא כל חלק ונחלה [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הביטוי בִּקְהַל ה' מתייחס לתקופת שיבת ציון, כאשר עם ישראל ישוב מהגלות אל נחלתו ויחלק מחדש את הארץ. באותו זמן של גאולה, זרעם של החוטאים לא ייקח חלק בחלוקה זו. בהקשר רחב יותר, יש שרואים בפסוק זה נבואת עונש היסטורית על כלל מלכות ישראל, המנבאת כי בניגוד לשבט יהודה, עשרת השבטים לא ישובו לארץ בעת פקידת הבית השני ולא יהיה להם חלק בנחלת ה' באותה תקופה [אברבנאל]. בנוסף, קיימת דעה כי ייתכן שפסוק זה אינו רק דבר הנביא, אלא ציטוט של קללה מתמשכת שבה מקלל האדם העשוק את מי שגזל אותו כל ימיו [אברבנאל].