מיכה, פרק ב׳, פסוק י״א

לוּ, כלומר אם, יופיע אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ, אדם תמהוני ההולך אחר דמיונות, אשר ממציא בדותות, שקרים מוחלטים וכאלה הנראים תחילה כאמת, ועל כן מוגדר כוָשֶׁקֶר כִּזֵּב. כאשר אדם כזה יאמר לעם אַטִּף לְךָ, כלומר אנבא לך, נבואות הנוגעות לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר, המבטיחות חיי הוללות ללא מגבלות מוסריות או נבואות שלום שקריות בתמורה לכוס משקה, הוא יתקבל בהתלהבות. במצב כזה, וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה, כלומר העם יאמץ אותו בשמחה כנביא אהוב ויתקבץ לשמוע אותו, בעודו בורח מנביאי ה' המוכיחים אותו. העדפה מעוותת זו של דברי הבל ויצר על פני אמת ומוסר היא שמצדיקה בסופו של דבר את עונש הגלות שנגזר על העם.