הנביא מפנה תוכחה ישירה ונוקבת אל ההנהגה, ומטיל עליה את האחריות המלאה לשחיתות המוסרית ולעוולות החברתיות שפשו בעם. הוא מדגיש כי תפקיד ההנהגה אינו מסתכם בשררה, אלא נושא בחובו אחריות אקטיבית לרדיפת צדק. המילה וָאֹמַר מחברת פסוק זה לתוכחה הקודמת על עושק העניים, ומבהירה כי כעת הנביא פונה אל המנהיגים כדי להדגיש שהתלונה המרכזית מכוונת אליהם [רד"ק].
בקריאתו שמעו נָא, כלומר שמעו עתה [מצודת דוד, מצודת ציון], פונה הנביא לשתי קבוצות הנהגה שונות. יש המבחינים בין הקבוצות הללו: רָאשֵׁי יַעֲקֹב מייצגים את עשרת השבטים שמנהיגיהם, הנקראים "ראשים", שלטו בחזקה או מתוך מינוי עממי ולאו דווקא בזכות מעלתם. לעומתם, וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, המייצגים את ממלכת יהודה, הם בעלי שררה [מצודת ציון] העומדים בקצה העליון של העם בזכות מעלתם וחשיבותם העצמית [מלבי"ם].
במוקד הפסוק עומדת הדרישה הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת־הַמִּשְׁפָּט. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות הדרישה היא שהאחריות לדעת את החוק והיושר [ביאור שטיינזלץ], ליישר את המעוות ולהציל את העשוקים מיד עושקיהם, מוטלת באופן בלעדי על המנהיגים והשופטים. הנביא מבהיר להם כי אין הם יכולים להסתתר מאחורי טענת חוסר ידיעה, כאילו העניים לא באו להתלונן בפניהם, שכן חובתם האקטיבית היא לדרוש ולחקור בכל הארץ כדי לוודא שהצדק והמשפט אכן נעשים [אברבנאל, מצודת דוד]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את הדרישה לדעת את המשפט כקריאה למנהיגים לשפוט את עצמם. לפי פירוש זה, על המנהיגים להבין ולהכיר בכך שעל פי שורת הדין והמשפט, הם ראויים לעונש מאת ה' על מעלליהם [מלבי"ם].