הנביא מפנה תוכחה חריפה וישירה אל ההנהגה המושחתת, אשר במקום להתוות דרך של צדק, מובילה מערכת של חמס וגזל. פנייתו של הנביא אל רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל טומנת בחובה רובד עמוק של ביקורת. בעוד שעל פניו נראה כי הפנייה היא למנהיגי ממלכת ישראל, ישנה דעה לפיה הנבואה מכוונת למעשה למנהיגי ממלכת יהודה ושרי ירושלים. הם מכונים בשמותיה של ממלכת ישראל כגנאי וכהאשמה חמורה, משום שהתערבו עמהם, למדו ממעשיהם הרעים וחיקו את השחיתות והעבודה הזרה שלהם, בדומה לאופן שבו כינה הנביא ישעיהו את אנשי יהודה "קציני סדום" [אברבנאל].
הנביא מאשים את המנהיגים בשני פשעים עיקריים כלפי החוק והמוסר. ראשית, הם הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט – הם ממאסים, מרחיקים ומשקצים את הדין [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מצודת ציון]. יש המפרשים כי הם מתעבים באופן ספציפי את דברי המשפט והתוכחה שמשמיע בפניהם הנביא [אבן עזרא].
שנית, נאמר עליהם כי וְאֵת כָּל־הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. משמעות הדבר היא שהם לוקחים את הדרך הישרה ומעקמים ומעוותים אותה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. עיוות זה בא לידי ביטוי בכך שהם מציגים את היושר עצמו כדבר מעוקם ופסול [מצודת דוד], או בכך שהם מסלפים את דבריו הישרים של הנביא ועושים עוול לכל אדם [אבן עזרא].
מתוך הבחנה בין המושגים בפסוק, עולה תמונה של התדרדרות מוסרית מוחלטת. מִשְׁפָּט מייצג את החוקים הקבועים, בין אם אלו חוקי ה' ובין אם חוקים חברתיים מוסכמים, בעוד שהמילה הַיְשָׁרָה מייצגת את המוסר הטבעי וההיגיון האנושי הבריא. המנהיגים הגיעו לשפל כזה שהם לא רק מורדים בחוק הכתוב והממוסד, אלא גם מעקמים את השכל הישר והמוסר הבסיסי ביותר, מתוך עקשות פנימית שמונעת מהם לראות את הטוב [מלבי"ם].