מיכה מציג ניגוד חד וברור בינו, נביא האמת, לבין נביאי השקר של דורו. בעוד שנביאי השקר מתאימים את דבריהם לציפיות הקהל, מחניפים לבעלי הכוח ומנבאים טובה רק למי שמסייע להם, נביא האמת ניצב איתן, חמוש ברוח אלוהית, ומוכן להשמיע דברי תוכחה קשים אך הכרחיים.
הנביא מכריז וְאוּלָם אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ אֶת־רוּחַ ה'. בניגוד לנביאי השקר שאין בפיהם מענה אלוהי והם נשענים על קסמי כזב, הנביא מעיד כי כוח דיבורו נובע ישירות מרוח ה' [מלבי"ם, מצודת דוד]. הפרשנים מסבירים כי המילה אֶת בפסוק זה משמעותה "מן", כלומר הנביא התמלא מתוך רוח ה' [מצודת ציון, אבן עזרא].
כוח זה מלווה במִשְׁפָּט וּגְבוּרָה. הפרשנים מסכימים כי מילים אלו מבטאות את חוסנו המוסרי והנפשי של הנביא. המושג מִשְׁפָּט מתייחס לדברי אמת, צדק ותוכחה, בעוד שגְבוּרָה מתארת את אומץ הלב הנדרש כדי לומר את הדברים ללא פחד מפני הקצינים וראשי העם [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בעוד שנביאי השקר משבחים את מעשיהם הרעים של העם ואומרים רק את מה ששומעיהם רוצים לשמוע, נביא האמת אינו נרתע ואינו מחניף לאיש [רד"ק].
תכליתו של הכוח האלוהי ואומץ הלב היא לְהַגִּיד לְיַעֲקֹב פִּשְׁעוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל חַטָּאתוֹ. הנביא אינו חושש לחשוף את קלקולי העם, ובחלוקה זו ישנה אבחנה מדויקת בין סוגי החטאים והחוטאים: יַעֲקֹב מייצג את עשרת השבטים שחטאם מוגדר כפשע, שכן הם מרדו במכוון בעבודה זרה; לעומת זאת, יִשְׂרָאֵל מייצג את שבט יהודה, שחטאם מוגדר כחטאת, משום שנבע מחולשה אנושית ומתאוות [מלבי"ם].