חזותה המפוארת של עיר הבירה מסתירה לעיתים מציאות מוסרית קשה, שבה תנופת הבנייה והפיתוח מושגת על חשבון חייהם ורכושם של החלשים בחברה. הנביא חושף את היסודות המושחתים שעליהם נשענת ההנהגה, ומציג שתי גישות מרכזיות להבנת זהות הבונה בפסוק.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מופנה כלפי המנהיגים, הקצינים והעשירים, אשר בונים את בתיהם הפרטיים ואת העיר תוך ניצול ועושק [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בפסוק שאלה רטורית ותוכחה נוקבת כלפי אותם מנהיגים מושחתים: האם יעלה על הדעת ש-ה׳, שהוא הבונה האמיתי של העיר, בונה את צִיּוֹן בדם ובפשע? הנביא לועג לאשליה של המנהיגים, הסבורים שיוכלו לעוות משפט, לקחת שוחד ולעשוק, ועדיין להישען על ה׳ ולהאמין ששכינתו תגן עליהם מכל רעה [מלבי"ם, אברבנאל].
הפרשנים מציעים מספר רבדים למילה בְּדָמִים. על פי הפירוש המטפורי, מדובר בגזל, חמס ועושק כלכלי של עניים. לקיחת ממונו של אדם חסר כל, שאין לו במה לקיים את נפשו, נחשבת כשפיכות דמים ממש [רד"ק, אבן עזרא]. ברובד המילולי יותר, הפסוק מתאר רצח של ממש במטרה להשתלט על רכוש הנרצחים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או שימוש בכספי שוחד וכופר שנלקחו מרוצחים כדי לממן את מפעלי הבנייה [רד"ק]. כמו כן, המושג עשוי לכלול גם חטאים חמורים אחרים כגון עבודה זרה [אברבנאל].
את העיר בונים גם בְּעַוְלָה, כלומר במעשים שאינם הגונים, באמצעות הונאה, כספי עושק ועיוות הדין [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ישנה אבחנה מעניינת בין חלקי העיר המוזכרים בפסוק. צִיּוֹן מסמלת את המרכז השלטוני ואת גרעין המלכות, והיא נוסדה על פשעים חמורים של רצח ושפיכות דמים. לעומתה, יְרוּשָׁלִַם מייצגת את שאר חלקי העיר שבהם מתגורר ההמון, ושם מתקיימת שגרה מתמדת של עוולות, מרמה וחוסר יושר [מלבי"ם].