נפילתם של נביאי השקר היא מוחלטת כאשר המציאות טופחת על פניהם וחושפת את תרמיתם, מה שמוביל אותם להשפלה פומבית ולשתיקה של אבלות. כאשר יראו החוזים והקוסמים שנבואותיהם אינן מתקיימות, הם יחוו כלימה עמוקה [רד"ק, מצודת דוד]. הבושה מתוארת באמצעות המילים וּבֹשׁוּ ווְחָפְרוּ. בעוד שרוב הפרשנים מבינים את שתי המילים כביטויים נרדפים של בושה והשפלה, המלבי"ם מדגיש כי ישנו הבדל בעוצמת הכלימה, שכן "חפירה" היא בושה גדולה בהרבה מ"בושה" רגילה. לשיטתו, החוזים יחוו בושה, אך הקוסמים, ששקרנותם בולטת וגלויה יותר, יגיעו למצב של חפירה והשפלה כה עמוקה עד שירצו להטמין את עצמם בעפר [מלבי"ם].
הביטוי הפיזי של השפלה זו מופיע במילים וְעָטוּ עַל־שָׂפָם. הפרשנים מסכימים כי עָטוּ משמעותו עטיפה, ושָׂפָם מתייחס לשער השפתיים. זהו תיאור של מנהג אבלות עתיק, שבו היו עוטפים את החלק התחתון של הפנים, והם יעשו זאת מתוך אבל על מזלם הרע ועל כישלונם [רד"ק, שטיינזלץ, מצודת ציון, מצודת דוד]. המלבי"ם מוסיף רובד סמלי למנהג זה ומסביר כי עטיפת הפה מסמלת את סתימת שפתותיהם של נביאי השקר, כך שייראו כמי שאין להם שפתיים כלל, וכך ייאלצו לשתוק ולחדול מדיבורם [מלבי"ם].
הסיבה לשתיקה ולאבל היא כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים. המילה מַעֲנֵה פירושה אמירה או דיבור [רד"ק, מצודת ציון], ומבחינה דקדוקית היא מנוקדת בצירה משום שהיא נמצאת בסמיכות לשם ה' [רש"י, מנחת שי]. בסופו של דבר, העם כולו יבין ויכיר בכך שכל מה שחזו אותם נביאים מעולם לא היה דבר ה', אלא כזבים, שקרים ותרמית שהם בדו מלבם [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].