נביא הזעם ממחיש את אכזריותם של מנהיגי העם כלפי החלשים באמצעות דימויים ציוריים ומזעזעים של קניבליזם וטבחות. מדובר בהפלגה רטורית שנועדה לתאר את עומק העושק וההשחתה, שבהם המנהיגים מנצלים וסוחטים את קורבנותיהם עד תום. באשר לזהות הקורבנות, יש המפרשים כי מדובר בעניים ובמסכנים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים מזהים אותם דווקא עם הצדיקים שבעם [אבן עזרא, מצודת דוד, חומת אנך].
הנבואה מציגה תהליך הדרגתי ושיטתי של גזל ודיכוי. תחילה המנהיגים אוכלים את שְׁאֵר עַמִּי, כלומר את בשרם [רש"י], וכן הִפְשִׁיטוּ והסירו את עורם מעליהם [מצודת ציון]. שלב זה מסמל את גזילת כל רכושם הגלוי. כאשר לא נותר עוד מה לקחת מן הקורבנות, הם עוברים לשלב אכזרי אף יותר ופוגעים בעצמות [מלבי"ם].
את המילה פִּצֵּחוּ מפרשים חלק מהפרשנים במשמעות פשוטה של שבירה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא פתיחה, בדומה לביטוי "פצחו רנה" שמשמעו פתיחת הפה בשיר. בהקשר זה, הכוונה היא לפתיחת העצמות ובקיעתן במטרה לחפש ולרוקן מתוכן את לשד העצם והמוח [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. לאחר מכן הם וּפָרְשׂוּ את העצמות, כלומר חותכים ומשברים אותן לפרוסות ולחתיכות קטנות, כאשר האות שי"ן במילה זו מתפקדת למעשה כמו האות סמ"ך, מלשון פריסה [אבן עזרא, מצודת ציון, רד"ק].
פעולות אלו מדומות להכנת בשר לבישול. הנתחים מוכנסים אל הסִּיר ואל הקַלָּחַת, שניהם כלי בישול וקדירות הנבדלים זה מזה בעיקר בתבניתם [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. הדימוי הכפול מדגיש את חומרת הלחץ: תחילה שוברים את העצמות לחתיכות קטנות כדי שיכנסו לסיר, ולאחר מכן מרתיחים אותן בתוך הקלחת, כלי שבו התבשיל מצטמק ורותח בעוצמה רבה יותר עד שיוצא ממנו כל המוח. כך, דרך משל הבישול, מתואר כיצד העשוקים נלחצים ונסחטים בממונם ובגופם עד דכדוכה של נפש [מלבי"ם].