מיכה, פרק ב׳, פסוק ד׳

ביום הפורענות יהפוך סבלו של העם לשיחת הכלל, כאשר הציבור יִשָּׂא עֲלֵיכֶם מָשָׁל וירים קול בבכי וקינה, בבחינת וְנָהָה נְהִי נִהְיָה, על השבר שכבר בא לעולם. קולות האבל השונים יזעקו שָׁדוֹד נְשַׁדֻּנוּ, זעקה על הרס שנגרם בידי אויבים אך הובא עלינו בעוונותינו שלנו. המקוננים יבכו על כך שה' לוקח את ארצנו, כך שאת חֵלֶק עַמִּי יָמִיר ויעביר לאדון זר, או שהעם עצמו יחליף את נחלתו כשיגלה לארץ אחרת. הקינה נחתמת בייאוש מוחלט ובתהייה אֵיךְ יָמִישׁ לִי לְשׁוֹבֵב שָׂדֵינוּ יְחַלֵּק, כלומר כיצד הוסרה מאיתנו הנחלה, ובמקום שה' ישיב אותה, בא האויב הזר ומחלק אותה לעצמו. מנגד, יש המפרשים זאת כדו שיח של מידה כנגד מידה, שבו האויב המורד מחלק מחדש את השדות שגזלו עשירי העם, רק כדי להשיבם לבעליהם המקוריים.