תארו לעצמכם שיום אחד כל מה שהיה שלכם עובר פתאום למישהו אחר. איך הייתם מרגישים? ביום שבו עם ישראל יצטרך לעזוב את הארץ שלו, העצב יהיה כל כך גדול עד שכולם ידברו עליו. המילים יִשָּׂא עֲלֵיכֶם מָשָׁל אומרות שהסיפור העצוב של העם יהפוך למשל ולדוגמה שכולם יכירו וידברו עליו. מתוך הצער העמוק תישמע צעקה גדולה של בכי, וזה מה שמתארות המילים וְנָהָה נְהִי נִהְיָה, כלומר להרים את הקול ביללה ולבכות על האסון שכבר קרה.
בתוך הבכי הם יצעקו שָׁדוֹד נְשַׁדֻּנוּ, זעקה על כך שהם נשדדו ואיבדו הכל, אבל יש כאן גם הבנה כואבת שהם בעצם גרמו לכך בעצמם בגלל המעשים הלא טובים שלהם. הם ימשיכו ויגידו חֵלֶק עַמִּי יָמִיר. המילה יָמִיר פירושה להחליף, והם בוכים על כך שה׳ מחליף את הבעלים של הארץ, לוקח אותה מהם ונותן אותה לאויב. בסוף הבכי הם שואלים מתוך ייאוש גדול אֵיךְ יָמִישׁ לִי לְשׁוֹבֵב שָׂדֵינוּ יְחַלֵּק. המילה יָמִישׁ משמעותה להסיר, והמילה לְשׁוֹבֵב היא מלשון להשיב. הם זועקים שבר: איך ייתכן שה׳ מסיר מאיתנו את הארץ שלנו? דווקא כשהיינו בטוחים שהוא ישיב לנו את השדות בחזרה, בא האויב הזר, לוקח את השדות שלנו ומחלק אותם לעצמו.