הנביא מציג תוכחה נוקבת על התמדתה של השחיתות הכלכלית ועל העוול החברתי, ותוהה כיצד ייתכן שאנשים ממשיכים במעשיהם הרעים מבלי לחשוש מהעונש האלוהי.
המילה הַאִשׁ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של "האם יֵשׁ", כאשר האות אל"ף מחליפה את האות יו"ד. כלומר, הנביא שואל האם עדיין ישנם אוצרות של רשע. עם זאת, ישנו פירוש חלופי לפיו הכוונה היא למילה "האיש" כפשוטה, קרי – האם האדם המכובד בעיר עדיין מחזיק באוצרותיו [רד"ק, אבן עזרא]. הצירוף בֵּית רָשָׁע משמעותו "בתוך בית הרשע", תוך השמטת האות בי"ת של מילת היחס [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם].
המילה עוֹד מבטאת תמיהה וזעזוע: האם גם לאחר ששמעו את קריאת האזהרה של ה', עדיין נותרו בבתיהם אֹצְרוֹת רֶשַׁע – ממון ואוצרות שנאספו על ידי גזל ועושק, והם אינם שבים בתשובה? [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה כביטוי לאורך ימים, והשאלה היא האם הרשעים באמת חושבים שבתיהם ואוצרותיהם יתקיימו ויאריכו ימים [רש"י, שטיינזלץ].
בחלקו השני של הפסוק, הנביא ממקד את הביקורת בכלים שבאמצעותם נעשה העושק. אֵיפַת רָזוֹן היא מידת נפח קטנה, כחושה וחסרה, שבה העשירים מודדים את הסחורה כדי לרמות את הקונים, ובכך הם מביאים את העניים לידי רזון ורעב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, שטיינזלץ]. מידת שקר זו מוגדרת כזְעוּמָה, שכן היא מעוררת את זעמו וכעסו של ה' [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון].
זווית פרשנית ייחודית מציגה קריאה פוליטית וממסדית של הפסוק. לפי גישה זו, המילה רָזוֹן אינה מלשון רזון גופני או חוסר, אלא נגזרת מהמילה "רוזנים", כלומר שרים וממונים. לפיכך, הביקורת מופנית כלפי המידה התקנית שנקבעה על ידי השלטונות עצמם. גם איפה רשמית זו היא זְעוּמָה ופסולה בעיני ה', משום שהשרים והמחוקקים עצמם קובעים חוקים של עוול ומרמה [מלבי"ם].