הנביא מזמן את איתני הטבע הנצחיים לשמש כעדים במשפט מוסרי נוקב בין ה׳ לבין האומה. הפנייה אל ההרים נעשית משום שהם עומדים וקיימים לעד, עוד מימי הבריאה שבהם נולדה הארץ מן התהום [אבן עזרא, מלבי"ם].
המילה והאיתנים מבטאת חוזק ותקיפות, והיא מתייחסת להרים החזקים המשמשים כמוסדי הארץ, כלומר יסודותיה [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המסבירים כי הפסוק משתמש בכפל לשון פיוטי, וחוזר על אותו רעיון במילים שונות [מצודת דוד]. לצד הפירוש המילולי, ישנה גישה אלגורית הרואה בהרים וביסודות הארץ רמז לאבות האומה ולשורשיה [רד"ק]. מבחינה טקסטואלית, בחלק מן הספרים המילה מוסדי נכתבת בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי].
מהותו של המשפט מתוארת כריב של ה׳ עם העם על כך שחטאו כנגדו, כאשר המטרה היא להראות שה׳ צדיק בדינו [מלבי"ם]. הפועל יתוכח משמעותו בירור דברים [מצודת ציון]. עם זאת, קיימת הבחנה דקה בין חלקי העם ואופן הפנייה אליהם: כלפי ההמון הכללי, המכונה עמו, ה׳ בא בטענות ובריב. לעומת זאת, כלפי הגדולים והחכמים שבאומה, המכונים ישראל, ה׳ יתוכח בנחת ובאמצעות ראיות שכליות [מלבי"ם].