בית דין של מעלה מתכנס לדיון נוקב, שבו הבריאה כולה נקראת לשמש כעדה במשפט היסטורי בין ה' לעמו. הנביא פונה אל עם ישראל בבקשה להקשיב לדבר ה', ומציג ויכוח שנועד להוכיח כי ה' תמיד חפץ בטובתם של ישראל, וכי הרעות שבאו עליהם נובעות ממעשיהם שלהם ולא משינוי רצון אלוהי [אברבנאל].
המילה נא מתפרשת כ"עתה", או כלשון של בקשה ותחינה מאת הנביא לעמו [מצודת ציון, אברבנאל]. המילה קום משמשת כלשון זירוז, והמילה ריב משמעותה ויכוח [מצודת ציון]. הציווי את ההרים מובן על ידי רוב הפרשנים במשמעות של "אל ההרים" [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם], בעוד שהגבעות מתוארות כמקומות הנמוכים יותר המקיפים את ההרים [מלבי"ם].
הפרשנים מציגים מספר גישות מרכזיות באשר לזהותם של אותם הרים וגבעות ולתפקידם במשפט. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפנייה אל כוחות הטבע. מאחר שמנהיגי העם סירבו להקשיב לתוכחות קודמות, ה' בוחר בטבע עצמו כ"שופט" חלופי [מלבי"ם]. הנביא מצטווה להרים את קולו בתוכחה פומבית ועצומה כל כך, עד שעל דרך ההפלגה והגוזמה, אפילו ההרים והגבעות הדוממים ישמעו את הויכוח [מצודת דוד, אברבנאל]. קריאה זו לטבע מזכירה את קריאתו של משה "האזינו השמים ותשמע הארץ", שכן הבריאה כולה עדה לטובות שעשה ה' לישראל ולכפיות הטובה שלהם [רד"ק]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את הפנייה באופן מילולי פחות, ורואים בה ציווי לנביא להשמיע את תוכחתו בפני תושבי ההרים והגבעות [ביאור שטיינזלץ], או להתווכח עם העם בעודם נמצאים בהרים [אבן עזרא].
רובד פרשני נוסף ומרכזי מבין את המושגים באופן מטפורי וקושר אותם לשורשי האומה. לפי גישה זו, ההרים מסמלים את האבות – אברהם, יצחק ויעקב, והגבעות מסמלות את האמהות – שרה, רבקה, רחל ולאה. ה' קורא לאבות ולאמהות לבוא ולשמוע את המשפט, כדי שיראו בעצמם כיצד גמלו בניהם רעה תחת הטובות הגדולות שעשה עמם ה' [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה, אברבנאל].
מנקודת מבט רעיונית שונה, יש הרואים בהרים ובגבעות סמל למערכות השמיים, למזלות ולכוכבים המייצגים את גורל הטבע. ה' מנהל את הריב עם ישראל לעיני כוחות אלו, כדי להוכיח להם שכוחם בטל אל מול עם ישראל. הויכוח מדגיש כי ה' התערב בטבע, כפה על ישראל את "ההר כגיגית", והוציא אותם משעבוד המזלות כדי לתת להם את התורה מתוך בחירה וטובת הנאה, ובכך רומם אותם מעל לחוקיות הטבעית הרגילה [אהבת יהונתן].