השחיתות המוסרית והרוחנית פושה בכל שדרות החברה, ומתבטאת הן במעשים שבין אדם לחברו והן ביחס לאמונה. הפרשנים מסכימים כי המילה עֲשִׁירֶיהָ מתייחסת לעשירי העיר שהוזכרה קודם לכן בנבואה, בין אם זו שומרון או ירושלים.
הפסוק חושף את הניגוד החריף למידת החסד הנדרשת מהאדם. בעוד שגנבים עשויים לגזול מתוך רעב ומצוקה קיומית, כאן דווקא עשירי העיר, שאינם חסרים דבר, מָלְאוּ חָמָס [אברבנאל]. חמס זה בא לידי ביטוי בבתים המלאים ברכוש גזול [רד"ק], במעשי עוול וסחיטה שהחוק הרגיל אינו מצליח לטפל בהם [ביאור שטיינזלץ], או ברמאות מחושבת במסחר באמצעות עיוות מידות ומשקלים [מלבי"ם].
לצד העשירים, גם שאר התושבים, וְיֹשְׁבֶיהָ, חוטאים. מכיוון שאין להם את הכוח והאמצעים לצבור ממון רב כמו העשירים, הם מסתפקים בהפקת הנאה מועטת, ולשם כך הם דִּבְּרוּ־שָׁקֶר [רד"ק].
הפרשנים מבחינים בין שני סוגים של כזב המופיעים בפסוק: בעוד שהביטוי דִּבְּרוּ־שָׁקֶר מתאר שקר פשוט, גלוי וברור, ההמשך וּלְשׁוֹנָם רְמִיָּה בְּפִיהֶם מצביע על רובד מתוחכם יותר. המילה "לשון" מייצגת דיבור תבוני ומחושב, שבאמצעותו הם מרמים בערמומיות כה רבה עד שהשקר כלל אינו ניכר [מלבי"ם], והלשון עצמה הופכת לכלי של מרמה בתוך פיהם [מצודת דוד].
מעבר לפגיעה החברתית ולגזל, השקר והרמייה נושאים גם משמעות תיאולוגית חמורה המהווה את היפוכה של הדרישה "והצנע לכת עם אלוהיך". הכזבים שהם שמים בפיהם מכוונים גם כלפי ה׳, כשהם מפיצים אמונות שקר שלפיהן ה׳ אינו קיים או שהוא עזב את הארץ [אברבנאל].