הפסוק מציג שורת קללות של אובדן וחסר, שניכרת בהן השפעת לשון התוכחה שבספר דברים [ביאור שטיינזלץ]. המציאות המתוארת היא טרגית: האדם משקיע עמל רב בחקלאות, הן בגידולי האדמה והן בפירות העץ [מלבי"ם], אך אינו זוכה ליהנות מפרי עמלו. עונשים אלו אינם שרירותיים, אלא מגיעים בבחינת מידה כנגד מידה על חטאיהם החברתיים והמוסריים של העם שהוזכרו קודם לכן. מכיוון שהם חמסו וגזלו את העניים, ה' מעניש אותם בכך שיחמס את יבולם בגורן וביקב, עד שלא יישאר בידם דבר [אברבנאל].
הקללה מתחלקת לשלושה תחומי עשייה חקלאיים, שכולם יורדים לטמיון:
תחילה נאמר תִזְרַע וְלֹא תִקְצוֹר – האדם יזרע תבואה וקטניות אך לא יזכה לקצור אותן [מלבי"ם], משום שהאויבים יבואו ויקצרו את היבול לעצמם [מצודת דוד].
לאחר מכן נאמר תִדְרֹךְ־זַיִת וְלֹא־תָסוּךְ שֶׁמֶן. דרך הפקת השמן המקובלת הייתה באמצעות דריכה על הזיתים ברגליים [מצודת ציון]. למרות מאמץ הדריכה, האדם לא יזכה למשוח את גופו בשמן, שכן האויבים הנוכרים ייקחו אותו [מצודת דוד, מלבי"ם]. אגב מילה זו, המסורת הדקדוקית משמרת מחלוקת קריאה בניקוד המילה תִדְרֹךְ בין שיטת בן אשר לשיטת בן נפתלי [רד"ק, מנחת שי].
לבסוף נאמר וְתִירוֹשׁ וְלֹא תִשְׁתֶּה־יָּיִן. המילה תִירוֹשׁ מכוונת כאן לענבי היין עצמם [מצודת ציון]. השימוש במילה זו מבטא צורת התבטאות שבה הפעולה נקראת על שם תוצרתה הסופית, בדומה לביטוי "טוחן קמח" במקום "טוחן חיטה". שהרי האדם אינו דורך את היין עצמו, אלא את הענבים שעתידים להפוך לתירוש ויין [רד"ק]. גם כאן, חרף הפקת התירוש ודריכת הענבים, העמל לא יבוא לידי ביטוי והם לא ישתו מן היין [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].